במקום היו כעשרה ילדים, כולם תלמידי בית ספר יסודי והולכים לשם ישירות מבית הספר עד השעה 19:00 בערב.
זה משאיר להם כמעט כלום זמן בבית לבלות עם ההורים ואחיהם אם יש כאלו. כשהייתי שם התחוור לי הפער האדיר ביניהם לבין ילדים אחרים שאני מכירה. הילדים הללו לא ידעו לבצע פעולות בסיסיות כגון לגזור במספריים או לצבוע בתוך הקווים.. ניסיתי להדריך ולהנחות אותם כיצד עליהם לבצע זאת אך חלקם לא שיתפו פעולה ואמרו שהם לא יודעים וזהו, אפילו לא רצו ללמוד או לנסות.
החלק הקשה ביותר בשהותי שם היה כשחילקנו לילדים סנדוויצ'ים, ילדה אחת אמרה שהיא רעבה וביקשה כריך, איך שהיא קיבלה אחד היא חיבקה אותו חזק ורצה לתיק שלה להכניס אותו לתוכו. כשאלתי אותה מדוע אינה אוכלת היא ענתה שאמא שלה בהריון ושהיא לוקחת לה את הכריך כדי שיהיה גם לה מה לאכול.
נותרתי חסרת מילים, לא ידעתי איך להגיב, דמעות ניגרו בעיניי וניסיתי להסתירם כדי שלא תראה.
בלתי ניתן לתפוס שילדה בת 8 צריכה לדאוג לאמא שלה, במקום שזה יהיה הפוך. הילדה גודלת למציאות לא פשוטה בה האין גובר על היש, מציאות שרובנו כלל לא חשבנו שקיימת (או שמע הדחקנו?), מי מאיתנו כשהיה ילד חשב להודות להוריו על כך שיש אוכל זמין במקרר ובכלל על מותרות כמו חוגים וכיוצא בזה?
כל פעולה גם אם היא קטנה למען הזולת יכולה להועיל ולתרום, אני קוראת לכל מי שיש באפשרותו לעשות למען האחר, גם אם זה מעט בעיניו - זה המון למען האחר.