מאז ומתמיד לקחתי את יום הזיכרון קשה, מבלי שהכרתי אף חייל שנהרג כל שנה ושנה, מילדות, הייתי יושבת כמהופנטת מול המסך וסופגת בשקיקה את קורות חייו של כל חייל וחייל שנהרג בטרם עת.
כל חייל מייצג חיים שלמים שנגדעו בטרם עת והכאב קשה מנשוא.
המעבר החד בין יום הזיכרון ליום העצמאות תמיד היה נראה לי כבלתי אפשרי, במיוחד למשפחות. איך אפשר לעבור מיום כה עצוב וקשה לחגיגות כאילו לא ארע דבר? למרות שלמשפחות השכולות יום הזיכרון ללא ספק נמשך כל השנה.
השנה התחולל דיון בשיח הציבורי על כך שיש ליצור הפרדה בין יום הזיכרון ליום העצמאות, יש הטוענים שהמעבר חד מידיי ואין מספיק מקום לכאב ומאידך, כנראה שהשמחה של יום העצמאות נובעת מתוך העצב. אנו שמחים כי צריך לשמוח, אנו לא שמחים משום מקום, אנו שמחים בזכותם, בזכות כל אלו שהקריבו את חייהם למעננו, למען כך שנחייה פה ונמשיך לחיות עוד שנים רבות.
