השבוע הבוס שלי הביא לישיבת הבוקר שעון חול. כוונתו הייתה לבחון כמה זמן כל אחד מדבר ובכלל כמה זמן השעון חול מחזיק עד שכל החול יעבור לצד השני.
שעון החול העלה בי מחשבה שבעצם כולנו פה זמניים ושאנחנו חיים על זמן שאול. לכל אחד יש את שעון החול הפרטי שלו שיודע מתי הוא התחיל ולצערנו איננו יכולים לדעת מתי הוא יסתיים.
לפני כשבועיים שעון החול של סבתי היקרה פסק. זו פעם ראשונה שאני חווה מוות בצורה כה קרובה וגיליתי על בשרי כמה זה לא פשוט להתמודד עם הכאב והזכרונות.
השבוע הלך לעולמו קרוב משפחה נוסף שנפטר מהתקף לב. שני המקרים הללו גרמו לי להסתכל על החיים בצורה אחרת, זה גרם לי להבין שהחיים לא צפויים, מפתיעים, זמניים ושאנחנו צריכים להפיק את המירב משהותנו פה ולנצל כל רגע.
ה"שיעור" הכי חשוב שלמדתי הינו לקחת דברים בפרופורציה, פתאום העובדה שאני לא נמצאת בזוגיות או כל דבר אחר נראית כאפס לעומת הכאב שבאובדן, אך לצערי כעבור מספר שעות או ימים אני ובכלל כולנו חוזרים לשגרה ועדיין נוטים להתבאס מהדברים הקטנים שלא מסתדרים..