יום שישי, 24 בדצמבר 2010

עצמאות זו לא מילה גסה

עזבתי את הבית, את זה כולם כבר יודעים אבל מה שלא סיפרתי עדיין זה איך אני מתמודדת עם מטלות הבית וכל הדברים שקשורים בזה לבדי.
להזמין איש מקצוע לתיקון כלשהו בבית זה דבר מתסכל.
נתחיל בזה שאם אתה לא מבין בנושא הפריט המקולקל אז אנשי המקצוע יכולים להנפיץ לך שהתקלה ממש חמורה ודורשת תיקון ארוך ומסובך למרות שלמעשה התקלה דיי פשוטה ובסופו של דבר גם יבקשו ממך מחיר מופקע.
יש כאלה שקובעים איתך שיגיעו בשעה מסויימת, אתה יוצא מהעבודה מוקדם, מחכה להם והם בוחרים שלא להגיע - או את אלה שבאים (תודה באמת! כאילו ביקשתי שתתנדבו למען המשימה), עושים כמה סיבובים מחוץ לבית בתקוות שווא למצוא חנייה ובסופו של דבר מוותרים.
מה הם חושבים לעצמם כשאני מסבירה שאני גרה במרכז ת"א? שיש לי חנייה פרטית שמחכה רק להם??
השיא היה כשהזמנתי טכנאי תריסים (כן, יש דבר כזה) הבחור אכן תיקן את התריס, ראיתי את זה בעצמי - וכעבור שבועיים התריס שוב לא נפתח ונשאר תקוע במקום - כאשר צלצלתי לומר לו מה קרה ושהוא צריך לחזור לתקן, הוא טען שזה לא במסגרת האחריות!
איזה כייף להתמודד עם זה שוב..

יום חמישי, 18 בנובמבר 2010

המעבר לת"א

לאחר שחיכיתי לתשובה חיובית מהדירה שציינתי בפוסט הקודם וקיוויתי לכתוב את הפוסט החדש בדירה החדשה – חדשות טובות - הדירה שלי(!) וכעת אני כותבת מדירתי בת"א.
הדירה החדשה שלי מהממת, מרווחת, מוארת ושקטה כפי שחיפשתי ולשמחתי "התקבלתי" אליה.
בת"א צריכים להתקבל לדירה, בשונה מכל עיר אחרת - אתה לא יכול להגיע לדירה, להתלהב ממנה ולהחליט שאתה רוצה לחתום חוזה – בתל אביב צריך ממש "להתראיין" לדירה, למצוא חן בעיני המרואיין, לקבל תשובה ולהיבחר מבין מגוון האנשים אשר צמאים לדירה בדיוק כמוך.
לגור בתל אביב עבורי שונה מהפעם הקודמת בה חייתי פה. בפעם הקודמת הייתי בזוגיות והדברים שעשיתי וחיפשתי בתל אביב היו שונים – כעת כשאני לבד, אני צריכה להעסיק ולדאוג לעצמי לגמרי לבד. אין מי שידאג לך או שתדאג לו, אתה לא חייב דין וחשבון לאף אחד חוץ מלעצמך.
מעניין אם אוהב את זה או לא. מה שבטוח זה שצריך להתרגל למצב הזה.
כעת מה שנותר לי זה רק להנות מכל הפאבים, בתי הקפה והאפשרויות הבלתי נגמרות שיש לעיר הזו להציע - ויש מלא.
מי בא לדרינק?

יום שישי, 22 באוקטובר 2010

חיפוש דירה בתל אביב

בשביל להצליח למצוא דירה בתל אביב יש להשתמש באותן תכונות האופי כפי שמחפשים עבודה - המפתח למציאת דירה זה התמדה, התמדה והתמדה.
עשיתי לעצמי יום מרוכז הכולל כעשר דירות במרכז ת"א (מתוכן הספקתי 6) ואני חייבת לציין שזה לא היה קל ואפילו מאוד מתיש.
על כל כוך קטן דורשים מחיר מופקע - והכי לא הגיוני זה שאנשים אשכרה ישלמו את זה
נתחיל בתיאורי חלק מהדירות:
את דלת הדירה הראשונה פתחה לי אישה בת 40 לערך...
השנייה דירה חמודה, מחולקת, נקייה עם שותף נחמד אך השכנים קצת בעייתיים.. הם לא יכולים להרעיש גם אם הם מאוד רוצים (לקשיי הבנה: מדובר על בית קברות), הבחור שנשאר שם דווקא ניסה להציג את החיסרון כיתרון בטענה שזה רחוב שקט ופסטורלי.
בדירה אחרת שהגעתי אליה פתחה לי את הדלת בחורה שאמרה בחביבות "זה כבר לא אקטואלי", נשמע מוזר בהתחשב בעובדה ש3 דק' קודם לכן ענה בחור לטלפון והסביר לי לאן להגיע, כעבור כמה שניות הבחור צץ מאחוריה ואמר שזה כן אקטואלי - הבחורה פשוט החליטה על דעת עצמה שהיא נכנסת לדירה ושהדירה כבר שלה. נחמד לא?!
הדירה הבאה הייתה נחמדה ומשופצת - איפה ה"אבל" אתם שואלים? הדירה באחד הרחובות הראשיים: על אבן גבירול צמוד לכיכר רבין - משמע אי אפשר לפתוח חלונות כי תוך שניות הבית מתמלא פיח, רעש ושאר דברים חביבים - במילים אחרות צריך לחיות בדירה עם מזגן 24/7.
כעת אני מחכה לתשובה מאחת הדירות השפויות והיפות שראיתי וכולי תקווה שאת הפוסט הבא אכתוב מדירתי הדנדשה בתל אביב!

יום שישי, 8 באוקטובר 2010

יומולדת 26 ואני


איפה חשבתי שאהיה בגיל 26 ואיפה אני היום?
מבחינת זוגיות, כשהייתי קטנה חשבתי שבגיל 26 אהיה לפחות נשואה - וממש לא רווקה.
הלפחות אומר גם אולי ילד בנוסף לנשואה.
ככל שאני מתבגרת אני מבינה שאין מה למהר להתחתן כי הטבעת על האצבע לא קובעת אם תהיה מאושר בחיי הזוגיות שלך או לא. הדברים קורים ויקרו כשהם צריכים לקרות.
דברים משתנים והחיים משתנים יחד איתם ובסוף מה שקובע זה המציאות, הכאן ועכשיו ולא החלומות שלנו.
מבחינת תעסוקה, כשהייתי קטנה לא ממש הייתי סגורה על התשובה לשאלה הכבדה "מה אני רוצה להיות כשאהיה גדולה" פעם חשבתי שאהיה מורה, פעם רציתי להיות זמרת, פעם רופאה, פעם גננת וכל פעם שטות אחרת.
כעת אני דיי מרוצה מהמקום בו אני נמצאת, תחום השיווק והפרסום מעניין ומרתק אותי וקרוב לוודאי שאני עדיין לא יודעת כלום בנושא..
מאידך, אין לדעת מה יוליד יום, הרי עד שאהיה "גדולה" הכול עוד יכול להשתנות כן?

יום חמישי, 9 בספטמבר 2010

רשימת מטרות לשנה החדשה

יש לי מנהג קבוע שאני מבצעת מאז שאני זוכרת את עצמי, כל שנה בערב ראש השנה החדשה אני עושה לי רשימת מטרות ויעדים שאני מאחלת לעצמי להגשים בשנה הקרובה.
יש ברשימה הזו משהו מחייב כלפי עצמך, מעין "מטלה" שאתה מרגיש שאתה חייב להגשים בינך לבין עצמך.
לא יקרה דבר אם הרשימה לא תתבצע, אבל חבל כי אף אחד לא רוצה לאכזב את עצמו.
האם סימנתי V על המטלות של שנים עברו? חלקית. יש דברים שהתבצעו לא כפי שרציתי ואשמח לשפר אותם השנה.
לא אשתף אתכם בכל הדברים שאיחלתי לעצמי אך אשתף באחד החשובים לדעתי, דבר שחסר לרוב האנשים שאני מכירה: שקט נפשי.
מה זה אומר שקט נפשי? שקט נפשי עבורי זה להירגע, להנות מהדברים הקטנים שהחיים מזמנים לנו, להכניס דברים לפרופורציות, לא לקחת ללב ולהבין שאנשים לא תמיד מודעים לשטויות שהם מוציאים מפיהם.
הדרך להגיע לשקט נפשי עשויה להיות שונה מאדם לאדם אך המלצתי היא פשוט לספור עד 3 אם משהו ממש מעצבן (או עד 10 לחמומי המוח מביננו..) ופשוט להירגע.
בהצלחה!

יום שישי, 27 באוגוסט 2010

פרידות

יש כל מיני סוגי פרידות - פרידה מבן זוג, פרידה מאדם שהלך לעולמו, פרידה מהגננת כשעולים לכיתה א', פרידה מחבר שטס לחו"ל לתקופה ארוכה, פרידה מהילדות לבגרות ועוד המון סוגים ומינים של דבר לא נעים שנקרא "פרידה".
סוגי הפרידות משתנות בהתאם לנסיבות,
יש פרידות סופיות ויש ארעיות, יש קצרות ויש ארוכות.
כל אחד חווה את הפרידה בצורה שונה וכל אחד לוקח אותה אחרת.
עם כמה שאנשים מנסים לעודד ולנחם, הם לא עולם לא יוכלו להרגיש את מה שאתה חווה פנימה, בלב שלך. למרות הכאב, במצב כזה עדיף להיות מוקף בחברים שיהיו איתך ולצידך ויעסיקו אותך בדברים אחרים מלבד הפרידה.
ניסיון העבר מלמד שעל פרידה מתגברים באמצעות זמן (ואם מדובר בפרידה מבן זוג- אז בן זוג חדש).
בכל יום שעובר הזמן מחליש את הכאב ומרפא אותו ואפילו מצליח לרכך את המכה הכואבת שהלב ספג. אפשר להגיד שבנקודת זמן רחוקה יותר- הדברים ייראו אחרת ולא נוראיים כפי שחשבנו.

יום שישי, 6 באוגוסט 2010

התחלות חדשות

"התחלות הן תמיד גם סוף של תקופה עוברת שאיתך נשארת.." שר יזהר אשדות, התחלות חדשות מכילות בתוכן התרגשות, שמחה ואושר אך גם בילבול וחששות מהלא נודע – אולי ההתחלה החדשה תהיה פחות טובה מקודמתה או שמא תהווה עבורנו אתגר וחלום בלתי מושג? אם לא ננסה לא נדע ולכן לפעמים צריך להיות אמיצים, פשוט לנסות ו"להיזרק" למים העמוקים. אני בדיעה שאם לא טוב אז צריך להמשיך הלאה ולא להיתקע, בכל דבר בחיים - אם במקום העבודה, בזוגיות ובלימודים. התחלות חדשות כרוכות בסיכונים וחששות שמא ההתחלה החדשה לא תהיה מה שחשבנו או אולי תהיה קשה יותר מהקודמת אבל צריך לקחת בחשבון שאם לא ננסה - אולי נחיה בתחושת החמצה כל חיינו, האם אנחנו באמת רוצים להיות שם?
אני משתפת אתכם בזה משום שהשבוע התפטרתי מעבודה יציבה עם שכר סביר ותנאים טובים למען עבודה חדשה עם תנאים ושכר נמוכים יותר - לקחתי סיכון ואני עלולה לשאת בתוצאות אם לא אהיה מרוצה מהמקום החדש אך החלטתי לקחת את הסיכון הזה.
אם המעבר הוא לטובה או לרעה את זה אדע רק עוד כמה חודשים.

יום שישי, 23 ביולי 2010

כוח המחשבה

קראתי איזשהו משפט השבוע ויצא לי לחשוב עליו הרבה:
על הדברים הטובים שקורים לנו בחיים אנו לא מרחיבים במילים ולא מייחסים להם חשיבות רבה ואילו לדברים הרעים אנו מייחסים חשיבות יתרה, חושבים עליהם, מדברים עליהם ולא נחים ממחשבות.. חשבתם למה זה קורה? למה אנו מייחסים לריב עם בן הזוג חשיבות כה רבה, התעסקות ומצב רוח ירוד ועל כך שהוא כה מקסים, מתחשב ומצחיק לא מתייחסים?
השבוע ננסה ליישם ניסוי קטן - אנסה להתעמק בדברים החיוביים ופחות אתמקד ברעים.
אתם חושבים שזה אפשרי? ניתן בכלל לשנות מחשבות? דפוסי התנהגות? האם ניתן להשאיר מאחור את המחשבות המדכאות והמשביזות ולתת לנו להתמלא בכייף ובאושר שאנו חווים כל יום ולא מייחסים לו כל חשיבות?
כל דוגמנית מצליחה בראיונותיה לעיתונות טוענת שהיא בעצם בתוך תוכה הברווזון המכוער, שהיא הייתה הילדה הדחויה בכיתה שאף אחד לא אהב, שלא היו לה חברים ובתוך תוכה היא בעצם חושבת שהיא מכוערת. כל פעם שאני קוראת כתבה כזו אני חושבת בליבי - איך זה ייתכן? הרי מליוני פעמים אמרו לך וודאי שאת מהממת, הרי זה המקצוע והפרנסה שלך ואם לא היית יפה - בטח שלא היית דוגמנית אז איך את עדיין חושבת ככה?
כנראה שמחשבות ותחושות הם חזקות מאיתנו ולא ניתן לשנות, אך בנימה אופטימית זו אוסיף שניתן להשפיע עליהן.


יום שישי, 9 ביולי 2010

הודו ו... מונדיאל

אפשר לומר שבערך 10 שנים תיכננתי את הטיול הגדול של אחרי הצבא. מאז שאחי הגדול חזר מהודו לפני כ"כ הרבה שנים.
ידעתי בדיוק את המסלול שאעבור - תיכון, צבא, לחסוך כסף לטיול הגדול ו- הודו!
ניתן לקרוא לזה בכייף "חמישה חודשים של שיכרון חושים"- כל כך הרבה אושר, שקט וגילוי עצמי מרוכזים בתקופה אחת קצרה.
אשתף אתכם בחוויה אחת הזויה ומפחידה שקשורה לתקופה הזו בדיוק לפני ארבע שנים, גמר המונדיאל. את גמר המונדיאל ראיתי עם עוד המון אנשים שלא הכרתי (טיילתי לבד) באיזה גסט- האוס בוורנאסי שבהודו.
בואו נגיד שספורט זה ממני והלאה אך בכל זאת ראיתי לשם החוויה, גמר הרי יש פעם בארבע שנים. את החוויה שאחריה אני זוכרת היטב: בסיום הגמר אנשים החלו להיתפזר כל אחד לאכסנייתו ואני נשארתי בין האחרונים והחבר'ה שם שאלו אותי אם אסתדר לחזור לבד לגסט האוס שלי ואני בלי לחשוב פעמיים השבתי שכן. אמרתי שלום לכולם והתחלתי ללכת לכיוון הגסט- האוס, הרגשתי שמישהו דולק בעקבותיי, הסתכלתי אחורה ואכן ראיתי גבר הולך אחריי, הגברתי את קצב צעדיי והבחור הגביר גם את שלו, עברתי בגשר צר מאוד - והוא בעקבותיי, התחלתי לרוץ, גם הוא התחיל לרוץ, הגעתי לגסט האוס, טרקתי את הדלת ונעלתי במהירות האפשרית אחוזת בהלה. לא הצלחתי לישון כמעט כל הלילה מפחד ולא היה לי את מי לשתף. באותם הרגעים רק רציתי לעלות על מטוס ולחזור הביתה.
למחרת בעל הגסט האוס נזף בי שהגיעו שמועות לאוזניו שאני מסתובבת לבד בלילות, מסתבר ששוטר הודי עקב אחריי ומי יודע מה היו כוונותיו... בכל זאת הודו.
למזלי הסיפור הרע הזה נגמר בטוב.

יום שישי, 2 ביולי 2010

נשים, קניות ומה שביניהן

נשים אוהבות קניות. אני אפילו אגדיל ואומר שאני חושבת שתחביבן העיקרי של נשים זה קניות. אין כמו שמלה חדשה בכדי להעלות את מפלס המצברוח לשיאים חדשים.
כשאישה מרגישה מכוערת, שמנה, מצוברחת, עצבנית ו/או עצובה - התרופה המושלמת עבורה זה קניות.
כנראה שלנו, לנשים יש איזשהו מנגנון פנימי שנדלק בגוף כאשר אנו רוכשות פריט חדש. באותו הרגע אנו חוות תחושת סיפוק, אדרנלין, אושר רגעי, מעין תחושת high שממלאת אותנו, גם אם למספר רגעים - שחולפים כאשר שולפים את כרטיס האשראי בכדי לשלם. אגב, קניות בסופר לא נחשבות.
אותו הדבר תקף גם לגבי פרידה מבן זוג - הדבר שהכי יכול לעודד בחורה עם לב שבור ולהזניק לה את מצב הרוח לשיאים חדשים זה קניות. שמלה או נעליים חדשות יכולים לעשות פלאים לנפש- אפילו ניתן להגדיל לעשות וללכת למספרה לריענון גוונים ותספורת חדשה שתרומם את מצב הרוח.
יכול להיות שקניות עבור נשים זה כמו אורגזמה עבור גברים? הסיפוק שבקניה, האושר הרגעי של לקנות, להגיע הביתה, לפתוח את השקית וללבוש את הרכש החדש והשווה.. אוה כמה אושר יש ברגע המסויים הזה!!
בתקופה שנויה במחלוקת זו - תקופת המונדיאל בה הגברים לא זזים מילימטר מהמסך - אני חושבת שמגיע לנו להתפנק מ"גול" מרגש משלנו.
אז יאללה, לכי תתפנקי לך במשהו חדש :)

יום שישי, 25 ביוני 2010

משפחה

ישנו משפט עתיק אחד האומר שאפשר לבחור (ולהחליף) בן זוג, ניתן לבחור ולהחליף את מקום המגורים, את המקצוע בו בחרנו אבל את המשפחה אי אפשר לבחור ו/או להחליף. כיום אפשר כבר לבחור את מין היילוד, צבע עיניו, עורו, גובהו וכו' אם רק תבחר באדם הנכון להביא איתו ילדים לעולם. לכן גם המשפט החכם והעתיק הנ"ל לא עמיד במיוחד..
אני בת זקונים במשפחה בת שש נפשות, האמת שבלי עין הרע התרחבנו פלאים מאז ה-6 מכיוון שלכל אחיי (חוץ ממני) יש ילדים וכיוצא בזה. לעניות דעתי זה הזוי ומוזר גם יחד שרוב בני האדם פועלים באותו המנגנון של להתחתן, להביא ילדים ולהקים תא גרעיני משלהם. ועדיין - על אף שגרעין המשפחה "הסטנדרטית" משתנה עם השנים, עדיין רובנו פועלים כך.
במשך שנים אימי שתחיה גידלה אותי ואת אחיי בידיעה שהאחים שלי הם הדבר החשוב והקרוב ביותר שיש וקיים בעולם הזה - וכדוגמא היא הסבירה שאחותי לעולם לא תנסה לגנוב את החבר שלי מה שחברה מזדמנת כן יכולה לעשות. היום, מכשעזבתי את הבית אני באמת חושבת ככה - אין כמו משפחה!
כשגרתי בבית רק רציתי לעזוב את הבית ולחיות לבד ואמי טענה שעוד אתגעגע ל"חפירות" שלהם ולסיפורים שחוזרים על עצמם- אני לעומת זאת הייתי סקפטית בנוגע לזה אבל להפתעתי כיום, מזה כחודש לאחר שעזבתי את הבית לחיים עצמאיים (אם תשאלו אותי- חמש שנים מאוחר מידיי) אני רק מחכה לארוחות המשפחתיות של ערב שישי בכדי לראות את כולם.
כנראה שאמא תמיד צודקת..

יום שישי, 18 ביוני 2010

בחירת כיוון (WTF??)

היי לכולם, הגעתם לבלוג הראשון שלי -מקווה שיהיו עוד הרבה כאלה בהמשך...
רציתי לשתף אתכם בסוגייה שמעסיקה אותי רבות בשנה האחרונה-
איך בגיל כה צעיר (25) אני אמורה לבחור את הכיוון שלי - שבעיקרון אמור ללוות אותי כל חיי??
בגיל צעיר זה צריך להחליט עם מי אבלה את שארית חיי - נושא לבלוג בפני עצמו
ובגיל צעיר זה אני צריכה להחליט מה לעשות עם עצמי
זה הגיוני?
רק סיימתי תואר בשקר כלשהו וכבר "נזרקתי" למים בכדי למצוא את עצמי... מאיפה לי לדעת מה אני בכלל רוצה לעשות? שאני רוצה להיות מנהלת שיווק או אשת עסקים מצליחה כל חיי? ואם זה ישעמם אותי? אז שוב להיכנס ללופ של מעגל חיפוש העבודה, ראיונות, להיות נחמדה OVER, לבקש ממכרים שאם במקרה הם שומעים אז שיעבירו את קורות החיים שלי הלאה... מוכר?!
למה לא יכלתי להיוולד למשפחה עשירה במיוחד, שהוריי יורישו לי את רוב נכסיהם ואהיה מנהלת השיווק בחברה הענקית והמצליחה שלהם? הרי הכל נשאר במשפחה לא?
לא פעם יצא לי לראות אדם מבוגר שעובד בעבודה אחת כבר איזה 20 שנה וממש להעריץ אותו! אני בטוחה שמכירים אותו בעבודה שלו ובטוח גם מעריכים אותו, איזה כייף לאנשים שהשגרה לא שוברת אותם, לא משתעממים מעבודה מונוטונית אחת לאחר מספר רב של שנים, היום בקושי יש את זה כבר.. אני מסתכלת על הסובבים אותי ורוב האנשים משתעממים מדברים מהר(ואני לא מדברת פה רק על עצמי), מכרים רבים נוטים להמשיך לחפש את עצמם גם בגיל 30 (יסלחו לי חבריי ה"בוגרים" בגיל) וגם בגיל 40..
השבוע יצא לי לשבת עם מכר בבית קפה על שיחה של מהות החיים - ומה אני הולכת לעשות עם עצמי - לפחות מבחינה תעסוקתית- והאמת שאין לי מושג!!
מישהו יכול לעזור לי?!