בשלהי הקורונה, בעודי בשבוע 40+6 כשהעוברית שלי מסרבת לצאת לאוויר העולם, צחי חזר מהעבודה ואמר שהוא לא מרגיש טוב ונכנס לישון מוקדם. באותו הרגע שלחתי לחברותיי הודעה: "צחי לא מרגיש טוב, דווקא הלילה אני יולדת".
וכך היה. ב2 בלילה התעוררתי עם צירים, התחלתי לתזמן אך הם לא היו קרובים מידיי, כשחלו להיות צפופים הערתי את צחי והוא אמר שהוא לא מרגיש טוב (39 חום...). צלצלתי לאחותי אורנה שהייתה בדקת קריאה אך זו לא ענתה. בשיחה העשירית בערך ענתה ואמרתי לה להגיע לבית החולים. ב4 לפנות בוקר צלצלתי לאביו של צחי והוא בא לאסוף אותי. בבית החולים חיכתה לי כבר אורנה, לאחר בדיקה גילינו שאני כבר בפתיחה 3. נהדר! משמע לא הולכים הביתה היום ב"ה בלי תינוקת בידיים. כששאלו היכן בעלי עניתי שהוא עם חום גבוה - נבהלו בגלל הקורונה ואמרו לי שכמובן לא יוכל להגיע. עשו לי עוד בדיקה ונתנו לי להסתובב עד שיתפנה חדר. כשראינו שזה הולך לקחת זמן, אורנה רצתה לקפוץ הביתה והזעקתי את חברתי הטובה לימור להחליפה. לימור הגיעה, בודקים פתיחה, פתיחה 5! מצלצלת לצחי ותוך כמה דקות הוא הגיע להיות איתי שם. כשהאחות נכנסה לחדר וראתה אותו - שאלה אם זה בעלי החולה? כשעניתי שכן - נאמר לי שהוא לא יכול להישאר שם בגלל החום (למרות שעד אז הוא כבר ירד) וכך יצא שבעלי היקר לא נכח בלידת ביתינו.
כשהתפנה לי חדר, הכל כבר קרה מהר - הודעתי שאני רוצה לידה טבעית ללא אפידורל, הצירים החלו להיות תכופים וכואבים יותר, פקעו לי את המים ומכאן הכאבים הגיעו לרמות שלא ידעתי שקיימות. הרגשתי שמישהו לוקח סכין חיה ודוקר אותי. כאבים מטורפים. צרחתי את חיי. (כל זה כשאני עוטה על פניי מסכה!!!) המיילדת שהייתה איתי אמרה לי שכדאי לי לקחת אפידורל, ושסבלתי עד כה ושחבל שאני ככה סובלת ו... הסכמתי. הגיע המרדים, חיבר אותי לאפידורל, יצא מהחדר, המילדת אמרה שתיתן לי מעט לנוח כי בכל זאת אני ערה כבר מהלילה, היא באה לצאת וצעקתי לה שלא תלך ושאני יולדת! היא טענה שרק מקודם בדקה והייתי בפתיחה 5 ולא הגיוני כי הוא רק חיבר אותי אותי לאפידורל. היא בודקת ו.... פתיחה 9! אנחנו בלידה! האפידורל לא הספיק עדיין להשפיע, הכאבים רק גברו, אורנה מחזיקה לי רגל אחת, המיילדת את השניה, צרחות, כאבים, לחיצות קשות וארוכות ו.... היא פה! בשעה 14:09 הגיחה לאוויר העולם 3.485 קילו של מתיקות, תינוקת קטנה, צורחת ואהובה. בדיוק כפי שחלמתי.
יום לאחר הלידה, בעודי לבדי במלונית מצלצלים לחדרי ואומרים לי שאחת האחיות שבדקה אותי חולת קורונה מאומתת ושאני צריכה להיכנס לבידוד. הלם. רגע. בעלי וביתי הבכורה בדרך אליי. תוך מספר דקות עשו לי שוב בדיקת קורונה והעבירו אותי לחדר מבודד בבית החולים תל השומר שעליו מתנוססים שלטים "בידוד", "אין כניסה". הבדיקה לשמחתי חזרה שלילית אך השתחרתי מבית החולים לבידוד של שבועיים. ללדת בתקופת הקורונה זה לא דבר כל כך נעים וכייף.
רותם שלי, שלנו, תודה שהגעת, תודה שאת פה, תודה שאת שלי ותודה שאת בריאה.
תודה על לילות ללא שינה. אזכיר לך את זה כשתתלונני עליי בעתיד :)
אוהבת,
אמא (ואבא ויעלי גם)