השבוע נתפס לי הגב. נתפס ברמה שהיה לי קשה לבצע פעולות בסיסיות שביום יום איני מייחסת להם כלל חשיבות כמו לחפוף לעצמי את השיער או לגרוב גרביים.
לא ייאמן כמה סבלתי וכאב לי מכל רגע. רק ברגעי סבל אלו הבנתי שרק כשאנו חולים אנו מעריכים את כך שאנו בריאים. וחבל. מי מייחס חשיבות ביום יום לשרירי הגב? לכך שניתן להזיז את הראש מצד לצד? אלו בדרך כלל פעולות לגיטימיות שנראות לנו שוליות.
לא רק כשאנו חולים אנו מעריכים את כך שאנו בריאים. יש לנו נטייה להעריך דברים רק כשהם נעלמים מחיינו, כמו קשר בין בני זוג שנגמר ורק אחר כך אנו יושבים ומנתחים וחופרים איך דווקא היה לנו טוב יחדיו. וגם כאשר אדם אהוב הולך מעולמנו, רק אז אנו נזכרים לומר כמה היה לו חלק משמעותי בחיינו וחבל שלא אמרנו לו כמה שאנו אוהבים אותו בטרם הלך.
מסקנתי מימי הסבל שעברו עליי זה שצריך לייחס חשיבות גם לדברים הקטנים בחיינו, להתבונן בהם ולהוקיר להם תודה שהם חלק מחיינו, לומר למשפחתנו היקרה ולאנשים הסובבים אותנו שאנו אוהבים אותם ושהם יקרים לליבנו כי לצערנו אין לדעת מתי יגיע יום ונצטער שלא הספקנו להיפרד כמו שצריך..