סיפור הלידה (הקשה) שחוויתי בו הבאתי לאוויר העולם את אהבת חיי, יעלי שלי.
אם את עתידה ללדת - חישבי פעמיים אם לקרוא, מקווה שלא אגרום טראומה לאף אחת.
בשבוע 37 גיליתי שהעוברית במנח עכוז לאחר שהייתה כבר במנח ראש ועברתי היפוך חיצוני בבי"ח, פעולה שאורכת דקה כואבת וטראומטית.
משבוע זה החלו כאבים עזים, בקושי הצלחתי ללכת או לעמוד - ולמרות זאת לא ישבתי בחוסר מעש. המשכתי להיות פעילה כרגיל כדי לזרז את הלידה. אז זהו, שלא!
הגעתי לשבוע 40 והקטנה פשוט לא רוצה לצאת - משמע כל יומיים עליי להתייצב בבית החולים לבדיקות הריון עודף. הכאבים החמירו מיום ליום ואילו אני כבר בקושי יכולתי ללכת מבלי לדבר על להתהפך במיטה או להתכופף.. בנקודה זו הבטן שלי הפכה לעצומה וכבדה.
בשבוע 41 הלכתי לבית החולים תל השומר למעקב, בשלב זה כבר בכיתי מכאבים. הרופאה הציעה לעשות לי סטריפינג (הפרדת קרומים ידנית) הגורם בדרך כלל לפתיחה, הסכמתי. לצערי במקרה שלי - אפס השפעה מלבד כאבים נוראיים.
נאמר לי שאם הקטנה לא תצא לבד, בתוך 5 ימים יילדו אותי באופן מלאכותי.
לאחר שכל סוף השבוע בכיתי מכאבים, ביום ראשון בבוקר הלכנו שוב למעקב, רק אז הרופאה איבחנה אותי כסובלת מסימפיזוליזיס (כאבים בעצם החיק כתוצאה מהתרחבות יתר של האגן), אף רופא לא עלה על זה עד אז.
אם היו מאבחנים את הסימפטום כחודשיים לפני, הייתי יודעת שאני צריכה לנוח ולא לבצע אף פעולה כדי לא להחמיר את הכאבים. כשראתה הרופאה כמה אני סובלת ובוכייה, אמרה שהיא כבר לא משחררת אותי הביתה ומכניסה אותי לחדר הלידה מיד - כדבריה: "יש פה יולדת שצער בעלי חיים שתסבול ככה".
זה היה ביום ראשון בבוקר ואני לתומי חשבתי שעד הערב אני יולדת ומשתחררת למחרת למלונית עם צחי והתינוקת אל תוך יום הכיפורים, אז זהו, שלא!
הכניסו אותי לחדר הלידה עם פתיחה 1 וחיברו אותי לבלון (כשמו כן הוא, סוג של זירוז "עדין" יחסית) - הבלון מגיע עד לפתיחה 2 וחצי מלווה בכאבי תופת ואז יוצא. חשבתי שהלידה מתקרבת. שוב לא. לאחר הוצאת הבלון חיברו אותי לפיטוצין (חומר שגורם לכיווץ הרחם ולהופעת צירים). או בשמו השני "פיצוצים". בשלב זה לא יכולתי לסבול יותר את הכאבים וביקשתי אפידורל - לאחר שכל ההריון תיכננתי, קראתי ופינטזתי על לידה טבעית.
בדרך כלל שקית אחת של פיטוצין גורמת ללידה. אצלי מסתבר שלא. סיימתי שקית אחת ו... כלום. חיברו את השניה. חלף יום ו... שום דבר לא מתקדם. ירידת מים. הידד. זה קורה...! אז זהו שלא.
נשארתי תקועה על פתיחה 2 וחצי שלושה ימים במהלכם אני מרותקת למכשירים ובקושי יכולה לאכול, כל פרק הזמן אני מרותקת למיטה בעוד צחי אהובי נמרח על כיסא לצידי לאורך כל הזמן.
בלילה שבין היום השני והשלישי הרגשתי חום, בדקו לי חום - 39 מעלות. הלידה מסתבכת, מכינים אותי לקיסרי - רק שלא ניתן לנתח עם חום, קיבלתי אנטיביוטיקה כדי להוריד את החום. ירד. מחכים. רוצים שאלד טבעי בלי קיסרי. שקית שלישית של פיטוצין (מה שהצוות הרפואי הגדיר כנדיר - לא מגיעים לשקית שלישית כמעט אף פעם).
בוקר היום השלישי - יום כיפור - הפלא ופלא פתיחה 3!!!! לאחרות פתיחה זו נשמעת מעט אך לי באותו הרגע נשמע כמו נס. לאט לאט השעות חלפו והפתיחה גדלה. אחותי אורנה מגיעה בתיזמון נפלא כדי להיות בלידה איתי ועם צחי.
התינוקת מתחילה לאבד דופק. מחברים אותי לחמצן. אני מתחילה לבכות שאני לא מעניינת - תדאגו לתינוקת שלי, היא יותר חשובה! איבחנו מים מקוניאלים (מי השפיר המהולים בצואת התינוק), מתחילים ליילד אותי כאשר אני נטולת כוחות לאחר שלושה ימים מתישים בחדר הלידה. אני משתוקקת כבר ללדת, דוחפת ודוחפת, התינוקת נתקעת בתעלת הלידה, חותכים, עניינים וממשיכים. שוב דוחפת ושום דבר לא מתקדם. הרופא אומר שאין מנוס - חייבים לעשות וואקום - בלית ברירה הסכמתי כי הבנתי שהדקות חולפות וזה מסוכן בגלל איבוד הדופק, אישרתי, חתמתי ותוך כמה שניות היא הייתה בחוץ מכוסה כולה בדם שלי עם חבל התבור כרוך מסביב לראשה ואיני שומעת בכי. לחץ היסטרי.
שניות מורטות עצבים והניחו אותה עליי בוכה ומתוקה להפליא.
53 שעות של סבל וכאבים בחדר הלידה.
8 משמרות של אחיות התחלפו.
3 ימים של סיוט נוראי.
2 חדרי לידה עברתי במשך האשפוז.
1 תינוקת מדהימה שהייתה שווה את כל הסבל.
אני סוף סוף אמא! תודה לאל. היה שווה את כל הסבל.
אם את עתידה ללדת - חישבי פעמיים אם לקרוא, מקווה שלא אגרום טראומה לאף אחת.
בשבוע 37 גיליתי שהעוברית במנח עכוז לאחר שהייתה כבר במנח ראש ועברתי היפוך חיצוני בבי"ח, פעולה שאורכת דקה כואבת וטראומטית.
משבוע זה החלו כאבים עזים, בקושי הצלחתי ללכת או לעמוד - ולמרות זאת לא ישבתי בחוסר מעש. המשכתי להיות פעילה כרגיל כדי לזרז את הלידה. אז זהו, שלא!
הגעתי לשבוע 40 והקטנה פשוט לא רוצה לצאת - משמע כל יומיים עליי להתייצב בבית החולים לבדיקות הריון עודף. הכאבים החמירו מיום ליום ואילו אני כבר בקושי יכולתי ללכת מבלי לדבר על להתהפך במיטה או להתכופף.. בנקודה זו הבטן שלי הפכה לעצומה וכבדה.
בשבוע 41 הלכתי לבית החולים תל השומר למעקב, בשלב זה כבר בכיתי מכאבים. הרופאה הציעה לעשות לי סטריפינג (הפרדת קרומים ידנית) הגורם בדרך כלל לפתיחה, הסכמתי. לצערי במקרה שלי - אפס השפעה מלבד כאבים נוראיים.
נאמר לי שאם הקטנה לא תצא לבד, בתוך 5 ימים יילדו אותי באופן מלאכותי.
לאחר שכל סוף השבוע בכיתי מכאבים, ביום ראשון בבוקר הלכנו שוב למעקב, רק אז הרופאה איבחנה אותי כסובלת מסימפיזוליזיס (כאבים בעצם החיק כתוצאה מהתרחבות יתר של האגן), אף רופא לא עלה על זה עד אז.
אם היו מאבחנים את הסימפטום כחודשיים לפני, הייתי יודעת שאני צריכה לנוח ולא לבצע אף פעולה כדי לא להחמיר את הכאבים. כשראתה הרופאה כמה אני סובלת ובוכייה, אמרה שהיא כבר לא משחררת אותי הביתה ומכניסה אותי לחדר הלידה מיד - כדבריה: "יש פה יולדת שצער בעלי חיים שתסבול ככה".
זה היה ביום ראשון בבוקר ואני לתומי חשבתי שעד הערב אני יולדת ומשתחררת למחרת למלונית עם צחי והתינוקת אל תוך יום הכיפורים, אז זהו, שלא!
הכניסו אותי לחדר הלידה עם פתיחה 1 וחיברו אותי לבלון (כשמו כן הוא, סוג של זירוז "עדין" יחסית) - הבלון מגיע עד לפתיחה 2 וחצי מלווה בכאבי תופת ואז יוצא. חשבתי שהלידה מתקרבת. שוב לא. לאחר הוצאת הבלון חיברו אותי לפיטוצין (חומר שגורם לכיווץ הרחם ולהופעת צירים). או בשמו השני "פיצוצים". בשלב זה לא יכולתי לסבול יותר את הכאבים וביקשתי אפידורל - לאחר שכל ההריון תיכננתי, קראתי ופינטזתי על לידה טבעית.
בדרך כלל שקית אחת של פיטוצין גורמת ללידה. אצלי מסתבר שלא. סיימתי שקית אחת ו... כלום. חיברו את השניה. חלף יום ו... שום דבר לא מתקדם. ירידת מים. הידד. זה קורה...! אז זהו שלא.
נשארתי תקועה על פתיחה 2 וחצי שלושה ימים במהלכם אני מרותקת למכשירים ובקושי יכולה לאכול, כל פרק הזמן אני מרותקת למיטה בעוד צחי אהובי נמרח על כיסא לצידי לאורך כל הזמן.
בלילה שבין היום השני והשלישי הרגשתי חום, בדקו לי חום - 39 מעלות. הלידה מסתבכת, מכינים אותי לקיסרי - רק שלא ניתן לנתח עם חום, קיבלתי אנטיביוטיקה כדי להוריד את החום. ירד. מחכים. רוצים שאלד טבעי בלי קיסרי. שקית שלישית של פיטוצין (מה שהצוות הרפואי הגדיר כנדיר - לא מגיעים לשקית שלישית כמעט אף פעם).
בוקר היום השלישי - יום כיפור - הפלא ופלא פתיחה 3!!!! לאחרות פתיחה זו נשמעת מעט אך לי באותו הרגע נשמע כמו נס. לאט לאט השעות חלפו והפתיחה גדלה. אחותי אורנה מגיעה בתיזמון נפלא כדי להיות בלידה איתי ועם צחי.
התינוקת מתחילה לאבד דופק. מחברים אותי לחמצן. אני מתחילה לבכות שאני לא מעניינת - תדאגו לתינוקת שלי, היא יותר חשובה! איבחנו מים מקוניאלים (מי השפיר המהולים בצואת התינוק), מתחילים ליילד אותי כאשר אני נטולת כוחות לאחר שלושה ימים מתישים בחדר הלידה. אני משתוקקת כבר ללדת, דוחפת ודוחפת, התינוקת נתקעת בתעלת הלידה, חותכים, עניינים וממשיכים. שוב דוחפת ושום דבר לא מתקדם. הרופא אומר שאין מנוס - חייבים לעשות וואקום - בלית ברירה הסכמתי כי הבנתי שהדקות חולפות וזה מסוכן בגלל איבוד הדופק, אישרתי, חתמתי ותוך כמה שניות היא הייתה בחוץ מכוסה כולה בדם שלי עם חבל התבור כרוך מסביב לראשה ואיני שומעת בכי. לחץ היסטרי.
שניות מורטות עצבים והניחו אותה עליי בוכה ומתוקה להפליא.
53 שעות של סבל וכאבים בחדר הלידה.
8 משמרות של אחיות התחלפו.
3 ימים של סיוט נוראי.
2 חדרי לידה עברתי במשך האשפוז.
1 תינוקת מדהימה שהייתה שווה את כל הסבל.
אני סוף סוף אמא! תודה לאל. היה שווה את כל הסבל.
