צביקה פיק, המאסטרו. פרידה

הרומן שלי עם צביקה פיק, המאסטרו מתחיל בילדותי. כבר כשהייתי קטנה אימי שרה לי את "הסבון בכה מאוד" בזמן המקלחת מה שאני שרה היום במקלחת לבנותיי. המשיך בחטיבה כשיצא השיר "דיווה", ישר הימרתי שיזכה במקום הראשון באירווזיון מה שחברותיי לכיתה טענו שלא יקרה. זוכרת עד היום איך שמחתי כשזה קרה, צביקה לא מאכזב ותמיד מוציא להיטים. "לגור איתו" ו"אהבה בסוף הקיץ" אלו השירים הכי יפים שלו שאני הכי אוהבת ושומעת עד היום ללא הפסקה. אי אפשר להפסיק לזוז כש"הרקדן האוטומטי" מתנגן ברדיו. וואו שיגעון. כשהייתי בצבא, לפני עידן הריאלטי, צביקה חיפש לו שתי זמרות ליווי והלכתי לאודישנים, אני זוכרת שלקחתי חצי יום חופש מהצבא ונסעתי בשני אוטובוסים ורכבת להגיע לביתו ברמת השרון. בתמימותי לא ידעתי שצריך לקבל אישור של דובר צה"ל כדי להצטלם לטלוויזיה. הגעתי לאודישן עם מדים כולי נרגשת מהמעמד שאני הולכת לפגוש פנים מול פנים את האיש והאגדה. היה צריך להביא לאודישנים תמונה, הבאתי תמונה עם שמלת ערב שלבשתי בחתונה של אחותי, הגשתי לצביקה את התמונה והוא אמר "וואו מדהים!" ואני בשיא ההתרגשות לא שמעתי טוב אמרתי לו - "כן, מדים..." - "ממש מדהים!" הוא ענה ועניתי חזרה - "כן, אתה יודע, צבא... מדים..." והוא ענה "לא לא, השמלה שלך, פה בתמונה, את מדהימה!" וכולי נמסתי מהתרגשות... בשנת 2011 יצאתי לאירוע בתל אביב וראיתי אותו מרחוק, איש גבוה ומרשים, צביקה בכבודו ובעצמו. נרגשת ורועדת התקרבתי ושאלתי אם אפשר להצטלם איתו. התוצאה לפניכם:

סיפור הלידה של רותם פישמן 15.7.2020

בשלהי הקורונה, בעודי בשבוע 40+6 כשהעוברית שלי מסרבת לצאת לאוויר העולם, צחי חזר מהעבודה ואמר שהוא לא מרגיש טוב ונכנס לישון מוקדם. באותו הרגע שלחתי לחברותיי הודעה: "צחי לא מרגיש טוב, דווקא הלילה אני יולדת". 

וכך היה. ב2 בלילה התעוררתי עם צירים, התחלתי לתזמן אך הם לא היו קרובים מידיי, כשחלו להיות צפופים הערתי את צחי והוא אמר שהוא לא מרגיש טוב (39 חום...). צלצלתי לאחותי אורנה שהייתה בדקת קריאה אך זו לא ענתה. בשיחה העשירית בערך ענתה ואמרתי לה להגיע לבית החולים. ב4 לפנות בוקר צלצלתי לאביו של צחי והוא בא לאסוף אותי. בבית החולים חיכתה לי כבר אורנה, לאחר בדיקה גילינו שאני כבר בפתיחה 3. נהדר! משמע לא הולכים הביתה היום ב"ה בלי תינוקת בידיים. כששאלו היכן בעלי עניתי שהוא עם חום גבוה - נבהלו בגלל הקורונה ואמרו לי שכמובן לא יוכל להגיע. עשו לי עוד בדיקה ונתנו לי להסתובב עד שיתפנה חדר. כשראינו שזה הולך לקחת זמן, אורנה רצתה לקפוץ הביתה והזעקתי את חברתי הטובה לימור להחליפה. לימור הגיעה, בודקים פתיחה, פתיחה 5! מצלצלת לצחי ותוך כמה דקות הוא הגיע להיות איתי שם. כשהאחות נכנסה לחדר וראתה אותו - שאלה אם זה בעלי החולה? כשעניתי שכן - נאמר לי שהוא לא יכול להישאר שם בגלל החום (למרות שעד אז הוא כבר ירד) וכך יצא שבעלי היקר לא נכח בלידת ביתינו.

כשהתפנה לי חדר, הכל כבר קרה מהר - הודעתי שאני רוצה לידה טבעית ללא אפידורל, הצירים החלו להיות תכופים וכואבים יותר, פקעו לי את המים ומכאן הכאבים הגיעו לרמות שלא ידעתי שקיימות. הרגשתי שמישהו לוקח סכין חיה ודוקר אותי. כאבים מטורפים. צרחתי את חיי. (כל זה כשאני עוטה על פניי מסכה!!!) המיילדת שהייתה איתי אמרה לי שכדאי לי לקחת אפידורל, ושסבלתי עד כה ושחבל שאני ככה סובלת ו... הסכמתי. הגיע המרדים, חיבר אותי לאפידורל, יצא מהחדר, המילדת אמרה שתיתן לי מעט לנוח כי בכל זאת אני ערה כבר מהלילה, היא באה לצאת וצעקתי לה שלא תלך ושאני יולדת! היא טענה שרק מקודם בדקה והייתי בפתיחה 5 ולא הגיוני כי הוא רק חיבר אותי אותי לאפידורל. היא בודקת ו.... פתיחה 9! אנחנו בלידה! האפידורל לא הספיק עדיין להשפיע, הכאבים רק גברו, אורנה מחזיקה לי רגל אחת, המיילדת את השניה, צרחות, כאבים, לחיצות קשות וארוכות ו.... היא פה! בשעה 14:09 הגיחה לאוויר העולם 3.485 קילו של מתיקות, תינוקת קטנה, צורחת ואהובה. בדיוק כפי שחלמתי. 

יום לאחר הלידה, בעודי לבדי במלונית מצלצלים לחדרי ואומרים לי שאחת האחיות שבדקה אותי חולת קורונה מאומתת ושאני צריכה להיכנס לבידוד. הלם. רגע. בעלי וביתי הבכורה בדרך אליי. תוך מספר דקות עשו לי שוב בדיקת קורונה והעבירו אותי לחדר מבודד בבית החולים תל השומר שעליו מתנוססים שלטים "בידוד", "אין כניסה". הבדיקה לשמחתי חזרה שלילית אך השתחרתי מבית החולים לבידוד של שבועיים. ללדת בתקופת הקורונה זה לא דבר כל כך נעים וכייף. 

רותם שלי, שלנו, תודה שהגעת, תודה שאת פה, תודה שאת שלי ותודה שאת בריאה.

תודה על לילות ללא שינה. אזכיר לך את זה כשתתלונני עליי בעתיד :)

אוהבת,

אמא (ואבא ויעלי גם)

פריז לאמהות

לרגל יום הולדתי ה-35 עשיתי את הבלתי יאמן וטסתי לחו"ל. לא עם התינוקת שלי ולא עם אבא שלה, טסתי עם חברה. 

טיול שכולו אני. בלי לדחוף עגלה, בלי לקום 3 פעמים בלילה, בלי להחליף חיתולים ובלי בכי (וגם בלי חיבוקים ונישוקים מתוקים). 

אז איך זה לטוס בלי הבייבי? מוזר מאוד חייבת לציין אך יחד עם זאת - כייף!!! משחרר. לדאוג לעצמי, לישון, לאכול, לשתות ולעשות שופינג. מה שהייתי רגילה לעשות כל כך הרבה שנים לפני שהפכתי לאמא. 

שלא תבינו לא נכון, חיכיתי והשתוקקתי להיות אמא אך אחרי האינטנסיביות שבדבר, להיות "נטולה" כייף לא פחות. ואפילו משחרר. ממליצה בחום לכל אמא ותיקה או טרייה להפקיד את האוצרות שלנו לכמה ימים בידיים האוהבות של בן הזוג ולתת לעצמנו כמה רגעים של פשוט לנשום. 

טסתי עם שירלי חברתי היקרה ואת כל שיחות הנפש שאנחנו מנהלות כל יום כל היום - ניהלנו בארבעה ימים מרוכזים, אכלנו המון דברים טעימים ושטפנו את העיניים בבתים וברחובות היפים, הכל כל כך מדהים, מעוצב, נקי, משורטט ושקט. 

אחרי כמה ימים כאלה אתה תוהה איך תחזור לרחובות ארץ ישראל היקרה והאהובה (אין לי ארץ אחרת) שהכל פה בלאגן עם בתים ישנים ורחובות מלוכלכים. לישראל יש הרבה מה ללמוד, כולל תל אביב הבלתי נדלית, פרי גאוותנו שגם הרחובות הכי יפים שלה לא משתווים לאכיטקטורה המשובחת בה בנו את רחובות פריז. 

ובכל זאת? יש לנו ארץ נהדרת.

חזרתי הישר לזרועותיהם החמות והמחבקות של ביתי ובעלי היקרים. הוא הסתדר איתה נהדר והיה אבא למופת, מה שחידד אצלי את ההבחנה שזו הפעם הראשונה ובטח שלא האחרונה...

חופשת הלידה שלי

שישה חודשים של שכרון חושים הגיעו לקיצם, זאת אומרת - שהסתיימה חופשת הלידה שלי.
הזוי שחופשת לידה היא רק שלושה וחצי חודשים - 95% מהנשים שהכרתי לא חזרו לעבודה בתום התקופה והאריכו לחצי שנה עד שנה (לא היה דיבור על להאריך אותה?!)
אז מה היה לנו בחופשה? נתחיל בזה שזו לא ממש חופשה - אלא אם כן אתם קוראים לקימה כל שעתיים בלילה, הנקות מרובות והחלפת חיתולים- חופשה. נמשיך בזה שהכרתי חברות מקסימות שליוו ועדיין מלוות אותי מידי יום ביומו, רק שהמפגשים הכייפיים עם התינוקות התחלפו בקבוצת וואטס אפ פעילה בה אנו מייעצות ומקטרות אחת לשניה נון סטופ. 

אחרי שישה חודשים שיעלי הייתה צמודה אליי 24/7, לעזוב אותה ולא לראותה כמה שעות זה הכי קשה שיש.
כש"עוזבים" את התינוק ומכניסים אותו למסגרת כלשהי אתה מרגיש שאתה משאיר מאחוריך איבר מהגוף.
ביום הראשון כשהשארתי אותה בגן לשעתיים, חזרתי הביתה ובכיתי. הרגשתי כאילו אני בלי יד או רגל.
חברותיי האמהות המנוסות אמרו שזה משתפר עם הזמן, וזה אכן משתפר מידי יום. כשרואים אותה מחייכת בתמונות ששולחים מהגן זה מרגיע והלב מרפה מעט מכיווצו.
כעבור שבוע הסתגלות בגן חזרתי לעבודה, קשה לחזור לעבודה אחרי תקופה כה ארוכה אך גם לזה מתרגלים ומהר מאוד שוכחים שממש לא מזמן ביליתי צמוד עם העוללית הפרטית שלי. 
כל יום מחדש אני מתרגשת, מחכה ומצפה לרגע בו אגיע לגן ואאסוף אותה שוב לזרועותיי. זה הרגע בו אני חוזרת שוב לנשום.
אמא זו המשרה הכי מורכבת והכי מתגמלת שיש. לפחות עבורי. 
תודה לאלוהים שזכיתי להיות אמא. 

סיפור הלידה של יעלי פישמן 18.9.18

סיפור הלידה (הקשה) שחוויתי בו הבאתי לאוויר העולם את אהבת חיי, יעלי שלי.
אם את עתידה ללדת -  חישבי פעמיים אם לקרוא, מקווה שלא אגרום טראומה לאף אחת.
בשבוע 37 גיליתי שהעוברית במנח עכוז לאחר שהייתה כבר במנח ראש ועברתי היפוך חיצוני בבי"ח, פעולה שאורכת דקה כואבת וטראומטית.
משבוע זה החלו כאבים עזים, בקושי הצלחתי ללכת או לעמוד - ולמרות זאת לא ישבתי בחוסר מעש. המשכתי להיות פעילה כרגיל כדי לזרז את הלידה. אז זהו, שלא!
הגעתי לשבוע 40 והקטנה פשוט לא רוצה לצאת - משמע כל יומיים עליי להתייצב בבית החולים לבדיקות הריון עודף. הכאבים החמירו מיום ליום ואילו אני כבר בקושי יכולתי ללכת מבלי לדבר על להתהפך במיטה או להתכופף.. בנקודה זו הבטן שלי הפכה לעצומה וכבדה.

בשבוע 41 הלכתי לבית החולים תל השומר למעקב, בשלב זה כבר בכיתי מכאבים. הרופאה הציעה לעשות לי סטריפינג (הפרדת קרומים ידנית) הגורם בדרך כלל לפתיחה, הסכמתי. לצערי במקרה שלי - אפס השפעה מלבד כאבים נוראיים.
נאמר לי שאם הקטנה לא תצא לבד, בתוך 5 ימים יילדו אותי באופן מלאכותי.
לאחר שכל סוף השבוע בכיתי מכאבים, ביום ראשון בבוקר הלכנו שוב למעקב, רק אז הרופאה איבחנה אותי כסובלת מסימפיזוליזיס (כאבים בעצם החיק כתוצאה מהתרחבות יתר של האגן), אף רופא לא עלה על זה עד אז.
אם היו מאבחנים את הסימפטום כחודשיים לפני, הייתי יודעת שאני צריכה לנוח ולא לבצע אף פעולה כדי לא להחמיר את הכאבים. כשראתה הרופאה כמה אני סובלת ובוכייה, אמרה שהיא כבר לא משחררת אותי הביתה ומכניסה אותי לחדר הלידה מיד - כדבריה: "יש פה יולדת שצער בעלי חיים שתסבול ככה".
זה היה ביום ראשון בבוקר ואני לתומי חשבתי שעד הערב אני יולדת ומשתחררת למחרת למלונית עם צחי והתינוקת אל תוך יום הכיפורים, אז זהו, שלא!
הכניסו אותי לחדר הלידה עם פתיחה 1 וחיברו אותי לבלון (כשמו כן הוא, סוג של זירוז "עדין" יחסית) - הבלון מגיע עד לפתיחה 2 וחצי מלווה בכאבי תופת ואז יוצא. חשבתי שהלידה מתקרבת. שוב לא. לאחר הוצאת הבלון חיברו אותי לפיטוצין (חומר שגורם לכיווץ הרחם ולהופעת צירים). או בשמו השני "פיצוצים". בשלב זה לא יכולתי לסבול יותר את הכאבים וביקשתי אפידורל - לאחר שכל ההריון תיכננתי, קראתי ופינטזתי על לידה טבעית.
בדרך כלל שקית אחת של פיטוצין גורמת ללידה. אצלי מסתבר שלא. סיימתי שקית אחת ו... כלום. חיברו את השניה. חלף יום ו... שום דבר לא מתקדם. ירידת מים. הידד. זה קורה...! אז זהו שלא.
נשארתי תקועה על פתיחה 2 וחצי שלושה ימים במהלכם אני מרותקת למכשירים ובקושי יכולה לאכול, כל פרק הזמן אני מרותקת למיטה בעוד צחי אהובי נמרח על כיסא לצידי לאורך כל הזמן.
בלילה שבין היום השני והשלישי הרגשתי חום, בדקו לי חום - 39 מעלות. הלידה מסתבכת, מכינים אותי לקיסרי - רק שלא ניתן לנתח עם חום, קיבלתי אנטיביוטיקה כדי להוריד את החום. ירד. מחכים. רוצים שאלד טבעי בלי קיסרי. שקית שלישית של פיטוצין (מה שהצוות הרפואי הגדיר כנדיר - לא מגיעים לשקית שלישית כמעט אף פעם).
בוקר היום השלישי - יום כיפור - הפלא ופלא פתיחה 3!!!! לאחרות פתיחה זו נשמעת מעט אך לי באותו הרגע נשמע כמו נס. לאט לאט השעות חלפו והפתיחה גדלה. אחותי אורנה מגיעה בתיזמון נפלא כדי להיות בלידה איתי ועם צחי.
התינוקת מתחילה לאבד דופק. מחברים אותי לחמצן. אני מתחילה לבכות שאני לא מעניינת - תדאגו לתינוקת שלי, היא יותר חשובה! איבחנו מים מקוניאלים (מי השפיר המהולים בצואת התינוק), מתחילים ליילד אותי כאשר אני נטולת כוחות לאחר שלושה ימים מתישים בחדר הלידה. אני משתוקקת כבר ללדת, דוחפת ודוחפת, התינוקת נתקעת בתעלת הלידה, חותכים, עניינים וממשיכים. שוב דוחפת ושום דבר לא מתקדם. הרופא אומר שאין מנוס - חייבים לעשות וואקום - בלית ברירה הסכמתי כי הבנתי שהדקות חולפות וזה מסוכן בגלל איבוד הדופק, אישרתי, חתמתי ותוך כמה שניות היא הייתה בחוץ מכוסה כולה בדם שלי עם חבל התבור כרוך מסביב לראשה ואיני שומעת בכי. לחץ היסטרי.
שניות מורטות עצבים והניחו אותה עליי בוכה ומתוקה להפליא.

53 שעות של סבל וכאבים בחדר הלידה.
8 משמרות של אחיות התחלפו.
3 ימים של סיוט נוראי.
2 חדרי לידה עברתי במשך האשפוז.
1 תינוקת מדהימה שהייתה שווה את כל הסבל.
אני סוף סוף אמא! תודה לאל. היה שווה את כל הסבל.

ירח דבש בארה"ב: חלק שני - לוס אנג'לס וסן דייגו

את החלק השני של ירח הדבש המשכנו בעיר לוס אנג'לס- בירת הזוהר המפורסמת הייתה פחות שווה משדמיינו. חלמנו על מקום נוצץ עם גלאם מכל עבר, דבר שהתחוור לנו כשגוי עם המון הומלסים ברחובות וחנויות מזכרות לתיירים בכל מטר. כל אדם שני עוצר אותך, מנסה לשכנע אותך ללכת לסיור שהוא מארגן או רוצה נדבה.
עם זאת, מגניב ומרגש לראות את שמות הכוכבים האהובים על מדרכות הוליווד אך קחו בחשבון שזו עיר שניתן למצות תוך יומיים.

הצטלמנו עם השלט הכי מפורסם בעולם - HOLLYWOOD שמככב באינספור סרטים וסדרות.

עשינו יום טיול באולפנים המפורסמים של וורנר ברדרס. בסיור, המדריכה סיפרה על הסרטים והסדרות שצולמו ברחבי המקום העצום הזה. זיהינו מקומות מוכרים והבנו כיצד בונים בית ורחובות שלמים מדיקט וקרטון - יחד עם זאת, הכל נראה לגמרי אמיתי. ראינו את לוקיישן הצילומים של אלן דג'נרס והמפץ הגדול, היכן צולם הארי פוטר ואת התלבושות של הנציגות הישראלית השווה שלנו בהוליווד, גל גדות בסרט "וונדרוומן".
במהלך הסיור ביקרנו גם באתר הצילומים של הסדרה "Friends" וישבנו על הספה המפורסמת. חווייה מומלצת.

נכנסתי לשבת בפגישה חשובה בבית הלבן והרגשתי חשובה לרגע.

עשינו סיבוב בבוורלי הילס, עם בתי העשירים מנקרי העיניים, נפעמנו משלל מכוניות היוקרה שחוצות את הרחוב וטיילנו ברודיאו דרייב היוקרתית, השדרה שהתפרסמה בסרט "אישה יפה" עם שלל חנויות יקרות להפליא שמביך היה להיכנס אליהם.

מלוס אנג'לס נסענו לסן דייגו שם ביקרנו בעולם המים, חוויה מטורפת וכייפית. עולם המים הוא פארק ענק שמכיל את כל החיות הימיות המפורסמות. ראינו כרישים מקרוב, מופע מרהיב של דולפינים ולווייתנים, פינגווינים קטנים ועוד המון חיות. יום שכולו כייף ואוכל. מומלץ (ומשתלם) לרכוש מראש באתר כרטיס שמכיל כניסה ואוכל ללא הגבלה.

המשך יבוא :)

ירח דבש בארה"ב: חלק ראשון - סן פרנסיסקו

את ירח הדבש שלנו שארך כחודש תיכננתי במשך חצי שנה של נבירה ברשת, חיפוש אחר מקומות שווים, ליקוט המלצות וטיפים. אחלוק איתכם את הטיפים וההמלצות/ דיס המלצות שלי כדי שאם תתכננו ליסוע לשם גם, תוכלו להיעזר במה שכתבתי.
התחלנו את הירח דבש  בכמה ימים בסן פרנסיסקו. ומשם שכרנו רכב ונסענו דרומה תוך כדי עצירות במונטריי, כרמל, סלוונג, לוס אנג'לס, סן דייגו ואז צפונה ללאס ווגאס.
סן פרנסיסקו זו עיר יפה וגדולה שמזכירה את תל אביב בצבעוניות שבה, באנשים המגניבים ובבתי הקפה השווים שבה, הבתים נמוכי קומה ומחוברים אחד לשני, מה שמבדיל ביניהם זה הצבעוניות שלהם - דבר שיוצר רצף יפה וצבעוני של בניינים.

יום אחד נסענו במעבורת לסוסליטו - עיירה מהממת עם בתי עשירים ומסעדות שוות, בדרך לשם ראינו את גשר שער הזהב הגדול והמרשים.

ביום אחר הלכנו לפיר 39 טיילת תיירותית עם המון חנויות ומסעדות צבעוניות, טעימות ויפות, ומופעי קרקס. ניתן לראות שם את כלבי הים המפורסמים והרעשניים שכמו מרגישים שמתבוננים בהם ועושים הצגה לצופים.

ביום אחר נסענו למארין הדלנדס - שמורת טבע עם שבילי הליכה מרהיבים שממנו ניתן לתצפת על האוקיאנוס הענק שנפרש מתחתיו, משם נסענו לארוחת צהריים טעימה ואותנטית בצ'יינה טאון הססגוני.

את הלילה הראשון אחרי סן פרנסיסקו העברנו בחצי האי מונטריי  - שלגמרי ניתן לוותר עליה.
משם נסענו לעיירה ציורית ויוקרתית בשם כרמל - ראש העיר של העיירה היה פעם לא אחר מאשר קלינט איסטווד בכבודו ובעצמו. לנ"ל יש מסעדה ענקית בשטח עצום וירוק - מומלצת בפה מלא - אוכלים ומשקיפים על אחו שפרות וכבשים מטיילות בו בהרמוניה ציורית.
באמצעות דרך 17 המייל נסענו דרומה- דרך זו מומלצת מאוד, הכביש עובר לאורך חופי האוקיינוס השקט. מסלול מעגלי מרהיב ביופיו. בתחילת הכביש מקבלים מפה עם נקודות ציון מעניינות ויפות ששוות עצירה.

בנסיעה דרומה עצרנו בעיירת חוף קליפורנית סנטה קרוז שמלאה בגולשים ובעלת חוף ים מרהיב. בכלל, בכל קליפורניה לאורך כביש 1 ניתן לראות ולהתרשם מחופי ים מרהיבים ונקיים, ממש כמו בארץ.

המשך יבוא :)