סופר-מון

כולנו חיכינו השבוע בציפייה לראות את הסופר-מון. 

ירח גדול ובהיר שלא נראה כמותו כבר 68 שנים.

יש לי סיפור קצר שאמי היקרה העבירה לי, מאז אני מספרת אותו לכל מי שאני פוגשת בדרך - ואשמח להפיץ את הבשורה גם פה.

כשהייתי קטנה וראיתי את הירח, אמא תמיד אמרה לי להביט בו ולחייך. 

לא חושבת שהייתה לזה סיבה כלשהי - זה פשוט מה שהיא אמרה ותמיד יישמתי את זה. 

בגיל 20 טיילתי לבד בהודו וברגעים שבהם הרגשתי בודדה הסתכלתי על הירח וחייכתי. 

תחשבו על זה - כל לילה יש ירח, בכל מקום בעולם, ולכם יש סיבה לחייך כל ערב ק-ב-ו-ע לכל החיים! 

עסק משתלם לא? 

מחשבה לסיום: הסופר-מון הבא יקרה רק ב- 2,034... איפה תהיו אז? 

אושר ופה גדול

מכירים את זה שמישהו אומר לכם משהו שכלל לא חשבתם עליו קודם ולפתע האסימונים מתחילים ליפול אחד לאחר השני?

אז זה מה שקרה לי בשבוע שעבר באמצעות משפט שחברה אמרה לי. היא אמרה משהו שכלל לא חשבתי עליו, לא הטריד את מנוחתי ופתאום הבנתי עד כמה היא צודקת. 

בטח תרצו לדעת מה היא אמרה. אך את זה אשאיר לעצמי. 

אשתף אתכם בכך שמאז אבחנתה בנוגע לחיי ולאושרי, אני ברמת מודעות גבוהה יותר, שמה לב הרבה יותר לרגשותיי ומחשבותיי. 

דבר לא קל בהתחשב בעובדה שאנו רגילים לשלוף מהפה מבלי לדעת לסנן את כל אשר מתחשק לנו לומר. 

כשהייתי ילדה הייתי כה ביישנית וחסרת ביטחון שלא פציתי פה, חששתי לומר בקול את רגשותיי, מחשבותיי או דעתי, ואילו היום משגדלתי ובניתי אישיות משל עצמי המצב התהפך, אני בהחלט אומרת את מה שאני חושבת ויודעת לעמוד על שלי.
מדהים איך חיינו משתנים, אנו גדלים ומשתנים בהתאם לנסיבות.

בתמונה - דוגמא לאושר בתקופת החגים: 

אושר

אושר ופה גדול

מכירים את זה שמישהו אומר לכם משהו שכלל לא חשבתם עליו קודם ולפתע האסימונים מתחילים ליפול אחד לאחר השני?

אז זה מה שקרה לי בשבוע שעבר באמצעות משפט שחברה אמרה לי. היא אמרה משהו שכלל לא חשבתי עליו, לא הטריד את מנוחתי ופתאום הבנתי עד כמה היא צודקת. 

בטח תרצו לדעת מה היא אמרה. אך את זה אשאיר לעצמי. 

אשתף אתכם בכך שמאז אבחנתה בנוגע לחיי ולאושרי, אני ברמת מודעות גבוהה יותר, שמה לב לרגשותיי ומחשבותיי. 

דבר לא קל בהתחשב בעובדה שאנו רגילים לשלוף מהפה מבלי לדעת לסנן את כל אשר מתחשק לנו לומר. 

כשהייתי ילדה הייתי כה ביישנית וחסרת ביטחון שלא פציתי פה, חששתי לומר בקול את רגשותיי, מחשבותיי או דעתי, ואילו היום משגדלתי ובניתי אישיות משל עצמי המצב התהפך, אני בהחלט אומרת את מה שאני חושבת ולא תמיד מסננת את דבריי.
מדהים איך חיינו משתנים, אנו גדלים ומשתנים בהתאם לנסיבות.

בתמונה - דוגמא לאושר בתקופת החגים: 

פרידה משמעון פרס

כולנו התעוררנו לבוקר עצוב. הלילה הנשיא של כולנו, שמעון פרס הלך לעולמו. 

עצוב, אך בהתחשב בכך שפרס הגיע לגיל המופלג 93, צלול מחשבתית ובריא גופנית, כולנו יכולים רק "לקנא" בו ולשמוח שחי חיים כה עשירים ומספקים עד יומו האחרון. 

פרס נפטר בצורה הטובה ביותר לדעתי - אם יש בכלל צורה טובה למות. הוא לא סבל, לא הפך לסיעודי או נכה ולא צרות אחרות שמבוגרים רבים חווים בזקנה הכה ידועה לשמצה. הוא קיבל שבץ ותוך שבועיים סיים את חייו. 

בכולנו יש מעין שמעון פרס קטן שמסרב למות, רוצה לחיות לנצח ובדרך הטובה ביותר. הלוואי שכולנו נוכל אי פעם להשפיע על אומה שלמה אף במעט ממה שפרס הצליח.

ואולי כן יש דרך, גם אם קטנה. במותו פרס ביקש לתרום את קרניות עיניו ובכך שמישהו אחר ימשיך לחיות בצורה טובה ובריאה יותר. כולנו יכולים לעשות גם מעשה, גם אם קטן ולתת ולתרום למען הסביבה. 

תרומת איברים, חתימה על כרטיס "אדי" היא דרך נהדרת. כל אחד מאיתנו יכול להציל אדם אחר במותו. 

אני כבר חתמתי, ואתם?

כרטיס אדי

ברלין

בן זוגי ואני חזרנו מברלין. בעבר אמרתי שלא אדרוך בגרמניה ואתרום לכלכלה שלהם אך מכיוון שראיתי כבר את רוב אירופה ומפאת קוצר הזמן - בסוף טסנו לשם. 

ברלין לדעתי מאוד דומה לשאר מדינות אירופה, הרחובות, האווירה, האדריכלות ואף האנשים דיי זהים ממקום למקום. 

יש האומרים שהישראלים לא נחמדים ואדיבים (אגב, אני חולקת על כך) אז מצטערת לבשר - זה תקף גם באירופה. הם גם לא ממש נחמדים. 

ברלין כייפית, שום דבר לא יכול להיות רע בשופינג, מסעדות, בתי קפה וטיולים ברחבי העיר. אמנות ותרבות. 

הבריחה האולטימטיבית מחיי היום יום. משהו מרענן בתוך השיגרה המבחילה.

חשבתי שנצא לבלות במועדונים. טוב, לא נגזים במועדונים - במועדון אחד. אך כאבי הגב מההליכה המאומצת הזכירו לי שאני בת 30+ ובגילאים האלו כבר לא ממש יוצאים לבלות אלא יושבים לנוח והולכים לישון בשעה 22 כי זה כבר מאוחר ומחר יש יעד נוסף לכבוש.

נוסטלגיה

בעוד כשבועיים הוריי עוברים דירה לדירה קטנה יותר, אין להם כבר מה לעשות עם הדירה הגדולה שהכילה את כולנו, מכיוון ששנים כולנו כבר לא שם.

הם עוברים מהבית בו גדלתי וגרתי מגיל 7. אמנם איני גרה בבית הוריי כבר למעלה משש שנים אך תמיד זה יהיה הבית שלי. זה הבית שתמיד כשיצאתי ממנו - ידעתי שלשם אשוב.

בבית הזה גדלתי, התחנכתי, צחקתי, בכיתי, התאהבתי, נשבר לי הלב, שמעתי אביב גפן, רבתי עם אחי ואחיותיי, כתבתי שירים, סיפורים, ובעיקר חלמתי.

חלמתי איך יראו חיי כשאהיה גדולה, מה אלמד, מה אעשה, איך אתנהג, למי אנשא ואיך ייראו ילדיי.

כחלק מהמעבר התחלתי לעשות סדר בדברים שהותרתי מאחוריי בחדר שהיה שלי ומצאתי המון ברכות, מכתביות, אוספים שונים ומשונים, מכתבי אהבה, דיסקים ובעיקר תמונות.

תמונות שמעולם לא ראיתי וגיליתי כעת. וכך צפים ועולים במוחי כל זיכרונות העבר וחברי ילדות נשכחים.

כל זיכרונות ילדותי חבויים בתוך קירות הבית ובקרוב הכל יישאר וינצר לעד בתוך מוחי בלבד.

 

 

 

 

הכללות או לא להיות.

כשלמדתי בבית הספר היסודי סבלתי עד מאוד מהעדה שלי. לפני יותר מעשרים שנה כולם היו בקטע של עדות וצחקו עליי והציקו לי בגלל שאני פרסיה ופרסים לפי הסטיגמה הרווחת - קמצנים. כל כך התביישתי בכך שאני פרסייה וכשאימי דיברה איתי פרסית גערתי בה לדבר עברית בלבד, שחלילה מי שלא ידע עד כה - יגלה שאני פרסיה.
יש לציין שהיום העדה שלי היא ללא ספק מקור גאווה (מסתבר שרוב מי ששומע שאני פרסייה מייחל לעצמו או לבנו כלה פרסיה).

הכללה נוספת שנתקלתי בה היא המשפט שכל הבנות היפות דפוקות.
רווקה מעל גיל 30 ואין לך ילדים? את מקרה אבוד כי תיכף תפסיקי לבייץ.
את רווקה ויפה? אם לא חטפו אותך עד היום כנראה שמשהו בך דפוק...

מה שעצוב זה שהכללות הופכות לסטיגמות ולאחר מכן הן נהיות חלק מהמהות שלנו.
אז כן, אני רווקה בת 30+ בלי ילדים. אך מעל הכל אני אישה. אישה חכמה, נאה, עצמאית ולרוב מרוצה מהחיים.

אז בפעם הבאה כשאתם באים להכליל, תעשו טובה לסביבה ולעצמכם - תעצרו, תחשבו ותשקלו שוב את דבריכם כי למילים יש כוח.
אמא אני מצטערת שבעבר התביישתי במי שאני. אין כמוך.

אמא ואני  

פורים והנסיון שלי להציל (ולו במעט) את העולם

שלשום השכמתי קום ולקחתי את האחיינית שלי יחד איתי להתנדב לכבוד פורים בבית החולים איכילוב.

התחפשנו, שרנו, רקדנו וחילקנו לחולים משלוחי מנות ושלל תחפושות כדי לשמח אותם -מצווה גדולה לשמח אביונים, חולים ויקיריהם.

בחג הפורים כולם (טוב, הלוואי שכולם, הרבה אנשים) משתדלים לעשות טוב לאנשים אחרים.

ואני שואלת למה? במה שונה חג הפורים משאר ימות השנה? אפשר ורצוי לעשות טוב ולשמח אנשים בכל יום ולא רק פעם או פעמיים בשנה.

אחותי הילה הכניסה למשפחתנו מנהג חדש שנעשה מעתה ואילך בכל יום שישי בקידוש, מציעה לכולם להעתיק גם לשולחנכם, כל אחד צריך לומר דבר אחד טוב שהוא עשה למען האחר באותו השבוע.

אם נאמץ את המנהג הזה ונעביר את זה הלאה - אולי מתישהו העולם יהיה יפה ומעט יותר ידידותי למשתמש.

בתמונה - אני, מנסה להציל את העולם :)

הלו, תתעוררו!

בשבת האחרונה התאבד זמר העבר גבי שושן שכולנו גדלנו על שיריו היפים. שושן שם קץ לחייו לאחר שכבר לא הושמע בתחנות הרדיו, לא הופיע ולא הצליח להתפרנס בכבוד.

התרבות והמדינה שלנו לא יודעת לתת כבוד לאנשים המבוגרים שבנו את הארץ, לסבים ולסבתות שלנו – לדור העבר שהחזיק פה את כולם וכעת הוא דור הולך ונעלם. לצערי בחוסר כבוד משווע.

ההורים שלי (וכן, תתעוררו - תיכף גם שלכם) כבר בשלב שבו צריך לעזור ולטפל בהם ולא רחוק היום שגם אנו נהיה שם...

עצוב לי לראות שמתעללים בזקנים, שמקשים על נזקקים ועל אנשים חולים ובמקום לבוא לקראתם ולעזור להם הרשויות רק מקשות ולא עוזרות. הייתי שמחה שהדברים היו מנוהלים אחרת. מישהו שם במעלה ההיררכיה חייב להתעורר. 

בינתיים מה שנותר לנו זה לכבד האחד את השני, לנסות להיות אנשים מעט יותר טובים ועל הדרך לעשות משהו קטן וטוב.