ביום שישי נערך בנמל ת"א אירוע של עמותת "נגישות ישראל". במקום היו ביתנים שהופעלו באמצעות אנשים "רגילים" כמוני, כמוכם, שהמגבלה שלהם היא נכות כזו או אחרת- אחד עיוור, האחר חרש, אחד בלי רגל והאחר ללא שתי רגליים.
התחנות ניסו להמחיש איך זה לחיות כאדם נכה בעולם לא מותאם כמו שלנו.
בדוכן שהפעיל בחור עיוור חילקו כיסויי עיניים, הושטתי את ידי קדימה, הניחו בידי כוס ורק דרך החושים היינו צריכים לדעת מה מכילה הכוס עוד בטרם טעמנו כמובן. כשהורדתי את כיסוי העיניים, הפער בין החושך שחוויתי לעומת השמש והאור של יום קייצי היה עצום. קשה לתאר את מה שהבחור שהציג לנו את הביתן מרגיש כעת לאחר שהתעוור.
בדוכן אחר היה מתחם סגור בו ישבתי בכיסא גלגלים והייתי צריכה לעבור מכשולים. המכשולים מדמים מדרכה שבכל פעם היה מכשול אחר כגון חצץ, דשא, מעבר צר או עלייה קטנה, דברים שלנו, להולכים על שניים לא מהווים מכשול ואפילו לא מעלים במוחנו מחשבה "איך נכה יעבור כאן?!", ולהם זה מהווה התמודדות יומיומית. המסע הזה גרם לי במעט להבין איך אבי היקר מתמודד במהלך היום יום עם המצב בו הוא נקלע.
החוויות מהיום הזה הותירו בי רגשות מעורבים של שמחה שזכיתי לחוות מה זה נכות מהצד השני ועצב של לחשוב מה הם עוברים ביום יום. הלוואי שכל אדם יוכל לחוות זאת רק לכמה שעות למען ההזדהות.
תעריכו ותודו על מה שיש לכם ונסו תמיד לחשוב איך האחר, היה שמח לקבל את הבעיות שלכם ולהתחלף איתכם ולו רק ליום אחד- לראות, לשמוע או ללכת שוב.
