השבוע תלמידי בית הספר יצאו לחופש הגדול שלהם. קנאה. שוחחתי עם האחיין החמוד שלי בטלפון, שאלתי אם יצא לחופש ואמרתי שאיזה כייף לו ואז הוא שאל אותי אם גם אני כבר יצאתי לחופש הגדול? הסברתי שרק לתלמידי בית הספר יש חופש גדול. הוא התקשה להבין את זה. האמת? גם אני מתקשה להבין מדוע אנחנו ה"מבוגרים" לא זכאים לאיזה חופש פה ושם ולא רק בראש השנה - פסח...
בכלל החיים שלנו היו הרבה יותר פשוטים אם היו לנו את המותרות של הילדים, בלי דאגות על הראש, בלי שכירות, בלי עבודה, בלי לחשוב על העתיד, בלי התהיות של יש - אין זוגיות ואם אין אז למה אין ואם יש אז לשמר אותה.
כשאנחנו ילדים אנו רק רוצים להיות גדולים, לסיים את היסודי, חטיבה ותיכון, בצבא סופרים את הימים עד השיחרור ואז רק לסיים את התואר בציפייה ש"החיים האמיתיים יתחילו". זו הטעות של רובנו, החיים החלו ביום שנולדנו ואנחנו צריכים ליהנות מכל יום ביומו ולנצלו עד תום. קל להגיד קשה לבצע. בכל זאת במהלך החיים התקבעו בראשינו אי אלו דפוסי חשיבה שלא קל לשנותם. ואולי טוב שכך?
בכלל החיים שלנו היו הרבה יותר פשוטים אם היו לנו את המותרות של הילדים, בלי דאגות על הראש, בלי שכירות, בלי עבודה, בלי לחשוב על העתיד, בלי התהיות של יש - אין זוגיות ואם אין אז למה אין ואם יש אז לשמר אותה.
כשאנחנו ילדים אנו רק רוצים להיות גדולים, לסיים את היסודי, חטיבה ותיכון, בצבא סופרים את הימים עד השיחרור ואז רק לסיים את התואר בציפייה ש"החיים האמיתיים יתחילו". זו הטעות של רובנו, החיים החלו ביום שנולדנו ואנחנו צריכים ליהנות מכל יום ביומו ולנצלו עד תום. קל להגיד קשה לבצע. בכל זאת במהלך החיים התקבעו בראשינו אי אלו דפוסי חשיבה שלא קל לשנותם. ואולי טוב שכך?