יום שבת, 21 ביולי 2012

פיגועים.

היה פיגוע. יש הרוגים. כשיש פיגוע ויש הרוגים תמיד כואב לי, אני לוקחת את זה קשה וחושבת על ההרוגים ומשפחותיהם שנשארו עם חור ענק בלב.
אך כעת יש פנים מוכרות מאחורי השמות, שניים מהרוגי הפיגוע  בבורגס למדו איתי בבית הספר. אמנם לא הייתי בקשר איתם אך הכרתי אותם והם היו חברים של חברים שלי. איך ברגע אחד החיים יכולים להתהפך. מה הם בסך הכל רצו? רק לצאת לחופשה עם נשותיהן, לנוח ולעשות חיים. במקום זה הם חזרו בתוך ארונות והובאו למנוחת עולמים. כל כך עצוב שזה לא נתפס. במה פשעו? מה הם עשו שזה מגיע להם? מה התינוקות שלהם עשו שדינם לגדול בלי אבא?
הלוואי והעולם הזה היה קצת יותר הגיוני ושפוי ואסונות כאלו כלל לא יתרחשו יותר. נותר רק לקוות כעת לבריאות הפצועים וליהנות מהרגע כי אין לדעת מתי שעון החול שלנו על פני האדמה יעצור מלכת.

איציק קולנגי ואמיר מנשה יהיה זכרכם ברוך!