פריז לאמהות

לרגל יום הולדתי ה-35 עשיתי את הבלתי יאמן וטסתי לחו"ל. לא עם התינוקת שלי ולא עם אבא שלה, טסתי עם חברה. 

טיול שכולו אני. בלי לדחוף עגלה, בלי לקום 3 פעמים בלילה, בלי להחליף חיתולים ובלי בכי (וגם בלי חיבוקים ונישוקים מתוקים). 

אז איך זה לטוס בלי הבייבי? מוזר מאוד חייבת לציין אך יחד עם זאת - כייף!!! משחרר. לדאוג לעצמי, לישון, לאכול, לשתות ולעשות שופינג. מה שהייתי רגילה לעשות כל כך הרבה שנים לפני שהפכתי לאמא. 

שלא תבינו לא נכון, חיכיתי והשתוקקתי להיות אמא אך אחרי האינטנסיביות שבדבר, להיות "נטולה" כייף לא פחות. ואפילו משחרר. ממליצה בחום לכל אמא ותיקה או טרייה להפקיד את האוצרות שלנו לכמה ימים בידיים האוהבות של בן הזוג ולתת לעצמנו כמה רגעים של פשוט לנשום. 

טסתי עם שירלי חברתי היקרה ואת כל שיחות הנפש שאנחנו מנהלות כל יום כל היום - ניהלנו בארבעה ימים מרוכזים, אכלנו המון דברים טעימים ושטפנו את העיניים בבתים וברחובות היפים, הכל כל כך מדהים, מעוצב, נקי, משורטט ושקט. 

אחרי כמה ימים כאלה אתה תוהה איך תחזור לרחובות ארץ ישראל היקרה והאהובה (אין לי ארץ אחרת) שהכל פה בלאגן עם בתים ישנים ורחובות מלוכלכים. לישראל יש הרבה מה ללמוד, כולל תל אביב הבלתי נדלית, פרי גאוותנו שגם הרחובות הכי יפים שלה לא משתווים לאכיטקטורה המשובחת בה בנו את רחובות פריז. 

ובכל זאת? יש לנו ארץ נהדרת.

חזרתי הישר לזרועותיהם החמות והמחבקות של ביתי ובעלי היקרים. הוא הסתדר איתה נהדר והיה אבא למופת, מה שחידד אצלי את ההבחנה שזו הפעם הראשונה ובטח שלא האחרונה...

חופשת הלידה שלי

שישה חודשים של שכרון חושים הגיעו לקיצם, זאת אומרת - שהסתיימה חופשת הלידה שלי.
הזוי שחופשת לידה היא רק שלושה וחצי חודשים - 95% מהנשים שהכרתי לא חזרו לעבודה בתום התקופה והאריכו לחצי שנה עד שנה (לא היה דיבור על להאריך אותה?!)
אז מה היה לנו בחופשה? נתחיל בזה שזו לא ממש חופשה - אלא אם כן אתם קוראים לקימה כל שעתיים בלילה, הנקות מרובות והחלפת חיתולים- חופשה. נמשיך בזה שהכרתי חברות מקסימות שליוו ועדיין מלוות אותי מידי יום ביומו, רק שהמפגשים הכייפיים עם התינוקות התחלפו בקבוצת וואטס אפ פעילה בה אנו מייעצות ומקטרות אחת לשניה נון סטופ. 

אחרי שישה חודשים שיעלי הייתה צמודה אליי 24/7, לעזוב אותה ולא לראותה כמה שעות זה הכי קשה שיש.
כש"עוזבים" את התינוק ומכניסים אותו למסגרת כלשהי אתה מרגיש שאתה משאיר מאחוריך איבר מהגוף.
ביום הראשון כשהשארתי אותה בגן לשעתיים, חזרתי הביתה ובכיתי. הרגשתי כאילו אני בלי יד או רגל.
חברותיי האמהות המנוסות אמרו שזה משתפר עם הזמן, וזה אכן משתפר מידי יום. כשרואים אותה מחייכת בתמונות ששולחים מהגן זה מרגיע והלב מרפה מעט מכיווצו.
כעבור שבוע הסתגלות בגן חזרתי לעבודה, קשה לחזור לעבודה אחרי תקופה כה ארוכה אך גם לזה מתרגלים ומהר מאוד שוכחים שממש לא מזמן ביליתי צמוד עם העוללית הפרטית שלי. 
כל יום מחדש אני מתרגשת, מחכה ומצפה לרגע בו אגיע לגן ואאסוף אותה שוב לזרועותיי. זה הרגע בו אני חוזרת שוב לנשום.
אמא זו המשרה הכי מורכבת והכי מתגמלת שיש. לפחות עבורי. 
תודה לאלוהים שזכיתי להיות אמא.