תקופה לחוצה.
ללמוד ולעבוד במשרה מלאה זה לגמרי לא קל. התחלתי ללמוד תואר שני מקוצר בשנה ושלושה חודשים. מצד אחד זה אומר שתוך שנה יהיה לי תואר שני וזה נפלא. מאידך, זה אומר שבשנה הקרובה אין לי ממש חיים. אני עובדת יותר מתשע שעות ביום בכדי להשלים את השעות שאני מחסירה וכשאני מגיעה הביתה אני צריכה ללמוד ולמי יש כוח לזה בכלל? ההגדרה של "אין חיים" קשה במיוחד לבחורה פעלתנית שכמוני, שרגילה לצאת ולהיפגש עם חברים כמעט כל ערב וכעת זה נגמר. אין יותר יציאות יש הרבה יותר לימודים ומבחנים.
אני מנסה להתנחם בכך שבשנתיים וחצי האחרונות שאני גרה בת"א יצאתי וביליתי הרבה וזה אולי אמור "להשלים" את החסכים שיש לי היום. האם זה כמו אמהות שכיום שיש להן ילד לא ישנות יותר בלילות וכשהיו רווקות ישנו ובילו הרבה? זה מנחם בכלל?
ומה עם הזמן האבוד שאותו אני אמורה להקדיש לזוגיות, וזמן לחברותיי הרבות, ולמשפחה הנפלאה שלי?
כעת אני מבינה את האנשים שאומרים שהם צריכים עוד כמה שעות ביממה.
כנראה שהכל בחיים זה עניין של סדרי עדיפויות, אני צריכה להבין שבשנה הזו לא יהיו לי ממש חיים ואת מעט הזמן הפנוי שיש לי אקדיש למה שחשוב לי באמת. אניח לכם לחשוב לבד מה זה.
ללמוד ולעבוד במשרה מלאה זה לגמרי לא קל. התחלתי ללמוד תואר שני מקוצר בשנה ושלושה חודשים. מצד אחד זה אומר שתוך שנה יהיה לי תואר שני וזה נפלא. מאידך, זה אומר שבשנה הקרובה אין לי ממש חיים. אני עובדת יותר מתשע שעות ביום בכדי להשלים את השעות שאני מחסירה וכשאני מגיעה הביתה אני צריכה ללמוד ולמי יש כוח לזה בכלל? ההגדרה של "אין חיים" קשה במיוחד לבחורה פעלתנית שכמוני, שרגילה לצאת ולהיפגש עם חברים כמעט כל ערב וכעת זה נגמר. אין יותר יציאות יש הרבה יותר לימודים ומבחנים.
אני מנסה להתנחם בכך שבשנתיים וחצי האחרונות שאני גרה בת"א יצאתי וביליתי הרבה וזה אולי אמור "להשלים" את החסכים שיש לי היום. האם זה כמו אמהות שכיום שיש להן ילד לא ישנות יותר בלילות וכשהיו רווקות ישנו ובילו הרבה? זה מנחם בכלל?
ומה עם הזמן האבוד שאותו אני אמורה להקדיש לזוגיות, וזמן לחברותיי הרבות, ולמשפחה הנפלאה שלי?
כעת אני מבינה את האנשים שאומרים שהם צריכים עוד כמה שעות ביממה.
כנראה שהכל בחיים זה עניין של סדרי עדיפויות, אני צריכה להבין שבשנה הזו לא יהיו לי ממש חיים ואת מעט הזמן הפנוי שיש לי אקדיש למה שחשוב לי באמת. אניח לכם לחשוב לבד מה זה.