יום חמישי, 18 בדצמבר 2014

עליות וירידות

לא פעם כתבתי בבלוג על כך שאנחנו מתכננים תכניות ואלוהים צוחק עלינו, אז זה קרה לי שוב.
שיתפתי פה לפני מספר חודשים על התקופה הגרועה בחיי, שחשבתי שנגמרה אך היא לא ממש נגמרה-
זה התחיל בשבר קשה באגן (שברוך השם התאחה מאז), המשיך בפרידה כואבת (גם הלב הספיק להתאחות מאז) ובחיפוש דירה (יחד עם עצמי). חשבתי אז שהתקופה הזו נגמרה ושאני צועדת באופטימיות לדרך חדשה ואז קרו עוד שני אירועים מלבבים - אמא שלי נכנסה לבית חולים ואחר כך כאילו אבא שלי קינא בה - גם הוא התאשפז עם בעיות בלב.
מסתבר שגם כשחושבים שאתה נמצא במקום הכי נמוך ומפה אי אפשר כבר לרדת, אז כן, תמיד יש עוד יותר נמוך. 
אני מכריזה כאן קבל עם ועדה שהתקופה הגרועה הזו נגמרה וכעת אני עם פניי להתחלות חדשות ומסעירות יותר בכל התחומים. 
איך יוצאים מתקופה מסריחה שכזו? עם הרבה אופטימיות, חברים טובים, ג'אנק פוד כפיצוי על עוגמת הנפש והרבה חשיבה חיובית - והכי חשוב - פרופורציות. 
אסיים בשירו של לני קרביץ - it's not over till it's over


יום שבת, 29 בנובמבר 2014

שלום גוגל

אם לפני כמה שנים היו אומרים לנו שיש מי שיידע עלינו הכל היינו נלחצים נכון?
אז היום יש מי שיודע עלינו הכל. מה זה הכל?
שלום אלוהי הגוגל, בואו נתחיל: מין, גיל, עיסוק, סטטוס, מגורים, באיזה סלולרי אנו משתמשים, תחומי העניין שלנו, הרכישות שביצענו ובכלל כל ההתנהגות שלנו ברשת. 
מפחיד לא? באמצעות שלל הנתונים הללו שהרשת יודעת עלינו -  המפרסמים עושים עלינו כסף, יותר נכון - המון כסף.
פרטיות? תזכירו לי מה זה? הפרטיות מתה החל מהרגע הראשון שלחצנו על כפתור ה- sign in בפייסבוק.
אז איך הפכנו לאנשים חשופים? ממתי זה נהיה לגיטימי שכל פעולה שאנו מבצעים הפכה לכזו שכולם רואים - שומעים - מכירים? איפה הגבולות? אם יש כאלו בכלל?
אני מדברת על כך שהתחום הזה פרוץ אך גם אני בהחלט חלק מזה, אני עובדת בזה, חיה את זה וזה לגמרי חלק מתחומי העניין שלי. וזה שאני כותבת בלוג כה אינטימי עם כל הצרות - השמחות - הרגשות שלי לא תורם לעניין - ויודעים מה? אני לגמרי אמשיך עם זה!


יום שבת, 25 באוקטובר 2014

בת 30 ומחייכת

אני בת שלושים. אמרתי את זה בקול. הגיל הגדול הזה שתמיד נראה לי כה רחוק הגיע.
הוא ממש כבר פה. ליתר דיוק כבר שבועיים וחצי שהוא מלווה אותי. אמנם חשבתי שבגיל הזה חיי יראו לגמרי שונים והם לא, אבל החיים כנראה מזמנים לנו התמודדויות שונות בכל יום מחדש ואנו ממשיכים הלאה בחיים לא משנה מה קורה ומה יקרה.
אחד מחבריי אמר לי לאחרונה שאלוהים מעמיד אותי בנסיונות כאלה ואחרים כי הוא יודע שאני מספיק חזקה להתמודד איתם.
אז אלוהים היקר (או שמא היקרה) התמודדתי, ניתן לסמן V כעת ולהמשיך הלאה?
תודה! מאוד אעריך זאת!
אז כל השינויים האחרונים בחיי מלמדים אותי שאפשר גם לחיות בלי אוטו לאחר שכבר התרגלת אליו, שאפשר לחפש דירה ואולי גם למצוא אחת כזו, ושאפשר לצאת לדייטים עם אנשים שרוטים כאלו ואחרים ואולי גם למצוא מבין כולם את האחד שלא יהיה כזה ויענה לציפיותיי ודרישותיי.
האנשים שמכירים אותי באמת תמיד אומרים לי שאני אחד האנשים האופטימיים שהם מכירים, אז אחרי תקופה שבה הייתי פסימית,
אופטימיות אני חוזרת אלייך בצעדי ענק, חיכית לי? :)

 

יום שבת, 20 בספטמבר 2014

אכזבה

כשהחיים הם לא מה שציפינו זה מאכזב. וזו חתיכת אכזבה.
היום, שניה לפני גיל 30 - אני רחוקה כל כך ממה שחשבתי שאהיה בגיל הזה.
לחיים שלי היו כנראה תכניות לגמרי שונות ממה שחשבתי ותכננתי, איך אומרים? אנחנו מתכננים תוכניות ואלוהים צוחק עלינו מלמעלה.
החיים הם כמו משחק של סולמות ונחשים, אתה לא יודע איזה מספר ייצא לך בקובייה, אתה יכול להתפלל למספר מסוים כדי להגיע לסולם ולעלות למעלה אך לצערך יוצא לך מספר נמוך יותר ואתה מגיע לנחש ויורד עוד יותר למטה...
כשאתה בונה לך הרים וגבעות בדמיון איך יראו החיים שלך עם אדם כזה או אחר ובסוף אתה מבין שזה לא יקרה למרות כל מה שתכננתם יחד זה מאכזב ואף מאוד מפתיע. אתה מרגיש כאילו חיית בחלום, בתוך סרט פנטזיה שנגמר, מתנפץ לך לרסיסים כואבים מתחת לרגליים. וכשהוא נגמר אתה חי בכאב של עצמך ומנסה להבין מה בדיוק קרה ואיך אפשר להמשיך הלאה ולשכוח, אך הזיכרונות מתעקשים להשאיר אותך מאחור.
אבל אחרי ששברתי את האגן ואחרי שהלב שלי נשבר, מכאן אפשר רק לעלות לא?

יום שבת, 2 באוגוסט 2014

שביזות אגן שבור

להתהפך מצד ימין לצד שמאל, ושוב משמאל לימין וכך הלאה כל יום כל היום.
זה מה שעשיתי כל השבוע האחרון וכפי שזה נראה כעת, אעשה גם בשבוע הקרוב.
אסור להתעטש, להתעטש זה המוות - כואב בטירוף. עדיף להימנע ככל האפשר.
לאכול? ניתן לאכול רק אם יש מספר לא מבוטל של כריות מאחורי הגב המאפשרות חצי ישיבה - חצי שכיבה כי אי אפשר לשבת.
להתכופף? ויתרתי כבר, אי אפשר להתכופף. נפל משהו? חבל כי אי אפשר להרים.
אזעקה? עד ששברתי את האגן רצתי כמו כולם להסתתר - כיום, אני ממשיכה לשכב במיטה - הרי עד שאקום, במילא האזעקה כבר תסתיים.
מבקרים? מבקרים זה טוב ומעביר את הזמן בכייף, רק עשו לעצמכם טובה וקחו קולה מהמקרר ומשהו לנשנש מהמגירה, הפעם זה שירות עצמי.
תמיד חשבתי ששבר באגן יכול לקרות רק לזקנים. ממני והלאה, אני הרי רק בת 29. אבל צעד אחד לא נכון גרם לי להתרסק בצורה הכי לא נעימה שיש.
ברוך אתה אדוני אלוהינו ממציא משככי הכאבים! בלעדיהם לא הייתי מסוממת ומרגישה את הכל.
אה ועוד משהו, לכל הגברים עם המחשבות שזה קרה לי תוך כדי... אז זהו, שלא.



יום שלישי, 15 ביולי 2014

מלחמה + חופש = לא כייף

אני בחופש. מצאתי לי זמן טוב להיות בבית, התפטרתי ממשרד הפרסום בו עבדתי ואני בדרך לעבודה הבאה, נקווה שזו תהיה עבודת חלומותיי :) לקחתי קצת חופש בין לבין ובמקום ליהנות מהחיים, לשבת בבתי קפה ולעשות כל היום שופינג (נו מאמי, אז מה אם קניתי גם שלשום זוג נעליים, זה היה במבצע!) יש מלחמה.
להתעורר משנ"צ עם אזעקה זה לא נעים ואפילו יותר לא נעים זה להתעורר ב8 בבוקר עם אזעקה אחרי שראיתי עם החתיך סרטים עד 3 בלילה... את האזעקה של 6 בבוקר פספסתי כי ישנתי עם אטמי אוזניים כדי לא לשמוע את היתושות מזמזמות לי באוזן. סיוט.
לא מתיימרת להיות מבינה גדולה בפוליטיקה אך מה שכן, כל אזעקה בה אנו רצים לחדר המדרגות להסתתר - אני חושבת על תושבי הדרום שסובלים את זה כבר 14 שנה.
איך אפשר לחיות כך? שמעתי על סיפורי מקלחות של דקה ועל כך שלמרות שחופש גדול, כולם חוששים לצאת מהבית שמא ייפגעו, חיים עם חרדות יומיומיות בסיסיות כמו לצאת לסופר וללכת לישון או פשוט לחיות ולהנות.
מקווה ש"צוק איתן" יסתיים בקרוב ונשוב כולנו לחיות בשלווה וברוגע,
בתקווה לימים של שקט


יום חמישי, 19 ביוני 2014

אמא, משפחה ומה שמסביב

צפיתי אמש בהצגה מרתקת ומעוררת מחשבה בבית לסין ״בית מרקחת שטרן בלום״ בכיכובה של יונה אליאן האלמותית. לא אהרוס למי שילך לראותה- בגדול ההצגה על ערך המשפחתיות, איך כל מה שהורינו בנו בזיעת אפם עלול לההירס בהינף יד. על הפער בין הדורות, על כך שאנו דור מפונק וכשהכל מוגש לנו על מגש של כסף אנו לא תמיד יודעים להעריך ולראות זאת.
מבין שלל המשפטים וההגיגים הפרסים שאימי שיננה באוזניי יש משפט אחד ששמהדהד בי (בתרגום חופשי לעברית): אמא אחת יכולה לגדל חמישה ילדים אך חמישה ילדים לא יכולים לדאוג לאמא אחת.
משפט עצוב אך כה נכון.. אמא מחנכת, מלמדת ומטפחת אותנו, אמא היא המקור של רוב הדברים שאנו כאנשים בוגרים יודעים ועושים - ואמא רוב הזמן יודעת הכי טוב מה טוב בשבילנו כי הכוונות שלה טהורות נטו.
רובנו עוד צעירים אך ההורים שלנו כבר לא ממש צעירים וניצני הזיקנה מתחילים להראות את אותותיהם, אך לצערי לא רחוק היום בו הגלגל יתהפך ואנו נצטרך לדאוג ולטפל בהם, הלוואי שנזכה להחזיר להורינו כפי שמגיע להם בכבוד ובאהבה כפי שהם דאגו לנו כשרק נולדנו.



יום שבת, 17 במאי 2014

פרשיות או לא להיות

השבוע התביישתי. בדרך כלל אני גאה בכך שאני ישראלית ויהודיה, כשאני בחו"ל אני מנסה לשנות את תדמית "הישראלי המכוער" שדבק בנו (ולגמרי בצדק) על ידי כך שאני מנומסת אקסטרה, שקטה ואחראית למעשיי.
אבל מה שקרה השבוע גרם לי לגמרי להתבייש. ראש ממשלה בדימוס  נכנס לכלא, הנשיא שלנו בכלא, מספר שרים לא מבוטל בכלא. מה העולם חושב עלינו? "ישראל הזו... כולם שם גנבים ורמאים..." והאמת? איך אפשר לחשוב אחרת כשזה מה שרואים בחדשות ללא הפסקה?
נבחרי הציבור חייבים להבין שמשימה לא מבוטלת על כתפיהם, וזה שהם יושבים במקום הזה שנקרא "כנסת", עליהם להיות טיפה יותר פוליטיקלי קורקט וקצת יותר עם האצבע על הדופק כדי לא ליפול בפרשייה כזו או אחרת.
בכל זאת אתם מייצגים אותנו - אז דחילק, תייצגו אותנו בכבוד ואל תגרמו לנו להתבייש בכך שאנו חיים במדינת ישראל, כי בכל זאת - אין לנו ארץ אחרת.

תמונה ששלחו לי השבוע:


יום שבת, 29 במרץ 2014

חיים על ארגזים

כשראינו אותה לראשונה - ריקה, משופצת, יפה ומצוחצחת ישר ידעתי שזה זה. הסתכלתי על בן זוגי והוא עליי ושנינו הנהנו בהתלהבות מתחת לאפה של בעלת הדירה. כבר באותו היום חתמנו חוזה שכירות. ומאז שעברנו אליה הצרות לא חדלו - אם זה הנזילה שבשירותים שהציפה את דירתנו במי ביוב, אם זה בכך שהביוב בחוץ עלה על גדותיו וריח צחנה נכנס לדירתנו, אם זה שמאות חתולים מיוחמים התגודדו מחוץ לחלוננו וזעקו יללות חרמנות כ-ל הלילה ואם בזה שהמים במקלחת לא הסכימו לרדת למקום המיועד להם בפתח הביוב. כייף גדול. כשאומרים את המשפט ״אל תסתכל בקנקן אלא במה שיש בו״ מתכוונים ללא ספק לדירה בה אנו גרים. צירוף של חוויות לא נעימות אפפו אותנו בשלושת החודשים האחרונים עד שמצאנו דירה חדשה - ושוב אנו בלופ של אריזות - הובלות - צביעות והעברות.
בקרוב נעבור לדירה המיוחלת - כולי תקווה שהפעם היא לא טומנת בחובה איזה סוד גדול שטרם התוודענו אליו.


יום שישי, 21 בפברואר 2014

ג׳אבאהר

סבתוש שלי ג׳אבאהר (יהלום בפרסית) איננה כבר שלוש שנים. שלוש שנים לא שמעתי את המשפט שגדלתי עליו ״יאללה תתחתני כבר״ במבטא פרסי כבד גם אם הייתי בת 12 וגם אם באותו הזמן לא היה לי חבר.
כבר שלוש שנים איני מורידה את תליון הזהב שהביאה לי כשנה לפני שנפטרה כתודה על כך שאני נכדה טובה ועוזרת.
מאז ומתמיד גדלתי על הסיפור צובט הלב שאמה של סבתא נפטרה בלידתה משום שלא היה כסף לאמבולנס או להזמין הביתה רופא וכך סבתי גדלה עם אם חורגת ומתעללת מבלי שידעה על כך שזו אינה אימה הביולוגית, ממש כמו הסיפור של ליכלוכית עליו גדלנו.
כל חיי היה לי הצורך לשבת ולהקליט אותה מספרת את תולדות חייה ולדאבוני לא הספקתי. לשמחתי, לאחרונה בעקבות קורס כתיבה הוצת בי הלהט לרשום ספר אודותיה (ימים יגידו אם ייצא מזה סיפור קצר או ספר) והתחלתי לכתוב אותו.
סיפרתי לסבא על הספר שאני כותבת והוא התרגש, שאלתי שאלות על סבתא ועל העבר באירן ולא ממש הבנתי את שסיפר, סבא כבר לא מדבר ברור כמו פעם, בכל זאת בן 90 כמעט, אימי ניסתה לחבר בדלי מילים למשפטים שהגה וזה ייתן לי עוד מספר נקודות מקוריות לספר שלי. 
אוהבת אותך סבתא ומצטערת על שלא הספקתי לבלות איתך קצת יותר.