יום שבת, 22 בדצמבר 2012

אין לי זמן!

תקופה לחוצה.
ללמוד ולעבוד במשרה מלאה זה לגמרי לא קל. התחלתי ללמוד תואר שני מקוצר בשנה ושלושה חודשים. מצד אחד זה אומר שתוך שנה יהיה לי תואר שני וזה נפלא. מאידך, זה אומר שבשנה הקרובה אין לי ממש חיים. אני עובדת יותר מתשע שעות ביום בכדי להשלים את השעות שאני מחסירה וכשאני מגיעה הביתה אני צריכה ללמוד ולמי יש כוח לזה בכלל? ההגדרה של "אין חיים" קשה במיוחד לבחורה פעלתנית שכמוני, שרגילה לצאת ולהיפגש עם חברים כמעט כל ערב וכעת זה נגמר. אין יותר יציאות יש הרבה יותר לימודים ומבחנים.
אני מנסה להתנחם בכך שבשנתיים וחצי האחרונות שאני גרה בת"א יצאתי וביליתי הרבה וזה אולי אמור "להשלים" את החסכים שיש לי היום. האם זה כמו אמהות שכיום שיש להן ילד לא ישנות יותר בלילות וכשהיו רווקות ישנו ובילו הרבה? זה מנחם בכלל?
ומה עם הזמן האבוד שאותו אני אמורה להקדיש לזוגיות, וזמן לחברותיי הרבות, ולמשפחה הנפלאה שלי?
כעת אני מבינה את האנשים שאומרים שהם צריכים עוד כמה שעות ביממה.
כנראה שהכל בחיים זה עניין של סדרי עדיפויות, אני צריכה להבין שבשנה הזו לא יהיו לי ממש חיים ואת מעט הזמן הפנוי שיש לי אקדיש למה שחשוב לי באמת. אניח לכם לחשוב לבד מה זה.


יום שבת, 10 בנובמבר 2012

טלטלות החיים

כנראה שחלק מגיל ההתבגרות זה שברונות לב, נחיתה בחזרה על הקרקע, שינוס מותניים וחזרה למציאות - שוב דייטים, לצאת, להכיר, להיות זמן מה יחד, להיפרד, לחוות עוד שיברון לב, לבכות, לאסוף את עצמך ולמהמשיך הלאה לתקופת הדייטים הבאה. רק מה? אני כבר מזמן לא בגיל ההתבגרות, אפילו דיי הרבה אחרי זה וכנראה שעדיין לא עברתי את החלק הזה.
אחרי עשר שנים כאלו אני יכולה לומר בפה מלא: מיציתי! והאמת? מיציתי כבר מזמן....
כנראה שלחיים יש תוכניות אחרות עבורי והמציאות מראה לי שעליי להמשיך, לצאת ולהכיר. ולא, כנראה שלא פגשתי עדיין את הגבר של חיי... זה ש"יבנה איתי סיפור חיים" כדברי בועז שרעבי.
יחסים זה עסק מורכב. שני אנשים לגמרי שונים שלא הכירו קודם נפגשים, מדברים, מכירים, מתוודעים האחד לשנייה ומנסים - בדגש על המנסים לרקום משהו משותף. לא תמיד הנסיונות הללו נגמרות בצורה טובה אך לפעמים דווקא כן. כשזוגיות מצליחה היא דורשת המון השקעה, עבודה ושיתוף פעולה משני הצדדים. לא תמיד שני בני הזוג משדרים על אותו הכיוון, דבר שיוצר מחלוקות, ריבים, חילוקי דיעות ולא אחת גם מוביל לפרידה. ואז שוב חוזרים למעגל הקסמים שציינתי למעלה...
בהצלחה לכל הרווקים שביננו!

יום שלישי, 25 בספטמבר 2012

סליחות

הימים הנוראים, ימים של חשבון נפש. היום זה ערב יום כיפור, יום קדוש בו אנו מבקשים סליחה ומחילה מכל מי שפגענו בו בשנה החולפת.
אני רוצה לבקש סליחה מכל מי שפגעתי בו, להוריי היקרים שאולי לא תמיד הייתה לי סבלנות לשמוע עד תום את דבריהם, לחברותיי המדהימות שלמרות שאני מתאמצת מאוד להיות שם תמיד בשבילן - אולי היו פעמים שלא הייתי שם עד הסוף, ובכלל מכולם - אם פגעתי. סליחה.
אך השני אני רוצה לעשות דבר שלא עשיתי עד היום - לבקש סליחה גם מעצמי. על כל אותן הפעמים שהייתי קשה מידיי עם עצמי, סליחה על כך שלפעמים אני חושבת שהדשא של השכן ירוק יותר, סליחה על כך שאני לעיתים נלחצת מדברים - לפעמים לשווא, סליחה על כך שלא תמיד אני דואגת לבריאותי ומזניחה אותה, סליחה על כך שלפעמים אני חושבת יותר על אחרים ופחות על עצמי, סליחה על כך שאני כה רגישה, סליחה על כך שאני לוקחת כל דבר ללב, סליחה על כך שאני מחמירה עם עצמי, סליחה על כך שלפעמים אני עושה דברים שלא תמיד בא לי לעשות ואני עושה אותם בכל זאת, סליחה על כך שאני שואפת תמיד למצוינות - גם בינוניות זה בסדר...
כעת נותר להבין רק איך אני מיישמת את כל הסליחות כך שלא יחזרו על עצמן בשנה הבאה עלינו לטובה.
גמר חתימה טובה וצום קל לצמים!

יום שישי, 31 באוגוסט 2012

מחוברים

אפתח את הפוסט בכך שאציין שאני לא חובבת גדולה של טלוויזיה. אני אפילו בקושי מדליקה אותה.
אני גם לא חסידה גדולה של סדרות, מעדיפה לצאת מהבית, לראות ולבלות עם אנשים.
למרות כל מה שהקדמתי ואמרתי, יצא לי לראות את הפרק הראשון של מחוברים, ואז עוד פרק ועוד אחד... האמת? ממש מעניין! לראשונה בחיי התוודעתי לנסתרי ליבם של גברים, לדעת מה הם באמת חושבים ומרגישים. לא מה שהם אומרים לנו שהם מרגישים וחושבים אלא מנבכי ליבם. וזה בהחלט מרתק! אמנם לא מעניין כמו אצלנו הנשים שמדברות על הכללללל באריכות ופירוט יתר בכל שעות היום. אצל גברים זה שונה ותמציתי יותר, אך בשביל זה יש את העריכה שיודעת לסדר את הדברים בצורה מרתקת. להיות זבוב על הקיר בביתם ובחייהם של 5 גברים שונים שכל אחד מהם מגיע מחיים לגמרי שונים, מאמונות ומתרבות לגמרי שונה.
לא תמיד נסכים עם דרכם ופועלם, אך מי אנחנו שנשפוט אותם, אך גם את זה אנו עושים... יחי הטוקבקים! תנו הצצה קטנה לטוקבקים של פרקי הסידרה וגלו עולם עשיר של תגובות, הקנטות, השמצות וקמצוץ של פירגונים.
חייבת לציין שסקאזי איכזב ושבר את ליבי יחד עם ליבה של אווה חברתו בכך שבגד בה כבר על הפרק הראשון. לא ממש ברור לי מה הבחורה  היפה הזו עושה עם גבר שמפחד ממחוייבות ומאינטימיות. אבל שיהיה.
ממליצה לכל מי שעוד לא צפה - לראות ולחוות זווית שונה על החיים מפי אנשים לגמרי מעניינים.

יום שבת, 21 ביולי 2012

פיגועים.

היה פיגוע. יש הרוגים. כשיש פיגוע ויש הרוגים תמיד כואב לי, אני לוקחת את זה קשה וחושבת על ההרוגים ומשפחותיהם שנשארו עם חור ענק בלב.
אך כעת יש פנים מוכרות מאחורי השמות, שניים מהרוגי הפיגוע  בבורגס למדו איתי בבית הספר. אמנם לא הייתי בקשר איתם אך הכרתי אותם והם היו חברים של חברים שלי. איך ברגע אחד החיים יכולים להתהפך. מה הם בסך הכל רצו? רק לצאת לחופשה עם נשותיהן, לנוח ולעשות חיים. במקום זה הם חזרו בתוך ארונות והובאו למנוחת עולמים. כל כך עצוב שזה לא נתפס. במה פשעו? מה הם עשו שזה מגיע להם? מה התינוקות שלהם עשו שדינם לגדול בלי אבא?
הלוואי והעולם הזה היה קצת יותר הגיוני ושפוי ואסונות כאלו כלל לא יתרחשו יותר. נותר רק לקוות כעת לבריאות הפצועים וליהנות מהרגע כי אין לדעת מתי שעון החול שלנו על פני האדמה יעצור מלכת.

איציק קולנגי ואמיר מנשה יהיה זכרכם ברוך!

יום שבת, 30 ביוני 2012

החופש הגדול

השבוע תלמידי בית הספר יצאו לחופש הגדול שלהם. קנאה. שוחחתי עם האחיין החמוד שלי בטלפון, שאלתי אם יצא לחופש ואמרתי שאיזה כייף לו ואז הוא שאל אותי אם גם אני כבר יצאתי לחופש הגדול? הסברתי שרק לתלמידי בית הספר יש חופש גדול. הוא התקשה להבין את זה. האמת? גם אני מתקשה להבין מדוע אנחנו ה"מבוגרים" לא זכאים לאיזה חופש פה ושם ולא רק בראש השנה - פסח...
בכלל החיים שלנו היו הרבה יותר פשוטים אם היו לנו את המותרות של הילדים, בלי דאגות על הראש, בלי שכירות, בלי עבודה, בלי לחשוב על העתיד, בלי התהיות של יש - אין זוגיות ואם אין אז למה אין ואם יש אז לשמר אותה.
כשאנחנו ילדים אנו רק רוצים להיות גדולים, לסיים את היסודי, חטיבה ותיכון, בצבא סופרים את הימים עד השיחרור ואז רק לסיים את התואר בציפייה ש"החיים האמיתיים יתחילו". זו הטעות של רובנו, החיים החלו ביום שנולדנו ואנחנו צריכים ליהנות מכל יום ביומו ולנצלו עד תום. קל להגיד קשה לבצע. בכל זאת במהלך החיים התקבעו בראשינו אי אלו דפוסי חשיבה שלא קל לשנותם. ואולי טוב שכך?

יום ראשון, 13 במאי 2012

בזמן שישנתי

אתמול בלילה בוצע אונס אכזרי בלב ת"א, פה ברחוב, מתחת לבית שלי, מפחיד!
כל הזמן אומרים לא להסתובב לבד בלילה מחשש שמישהו יעקוב אחרייך ויבצע את זממו אך הבחורה המסכנה הלכה עם בן זוגה ועדיין עברה את מה שעברה. אין ספק שהחיים שלה נהרסו.
הסטטיסטיקה אומרת שאחת מכל ארבע נשים תעבור הטרדה מינית לפחות פעם אחת בחייה, לדעתי ולדאבוני הנתונים שונים וגבוהים הרבה יותר. מי מאיתנו לא חשבה פעמיים אם ללבוש חצאית מיני או מחשוף או לא ללבוש- רק בכדי שלא יטרידו אותה. ומי מאיתנו לא הלכה בחשש ברחוב כשצעדה בגפה בלילה?
המציאות הזו לא אמורה להיות. נשים לא צריכות להלך ברחוב חסרות ביטחון ולבדוק מידי כמה דקות אם מישהו עוקב אחריהן או לא. נשים לא צריכות לחשוב פעמיים מה ללבוש ואם ללבוש רק מחשש שיטרידו אותן מינית.
בתור אחת שחוותה לצערה הטרדה מינית כזו או אחרת בחייה אני חושבת שהמצב חייב להשתנות. הממשלה חייבת להחריף את הענישה על הטרדות מיניות, אונס וכיוצא בזה.
ויפה שעה אחת קודם. לפני שיהיה מאוחר.

יום שישי, 23 במרץ 2012

!Help

השבוע התנדבתי בצהרונית לילדים ממשפחות מצוקה בשכונת התקווה.
במקום היו כעשרה ילדים, כולם תלמידי בית ספר יסודי והולכים לשם ישירות מבית הספר עד השעה 19:00 בערב.
זה משאיר להם כמעט כלום זמן בבית לבלות עם ההורים ואחיהם אם יש כאלו. כשהייתי שם התחוור לי הפער האדיר ביניהם לבין ילדים אחרים שאני מכירה. הילדים הללו לא ידעו לבצע פעולות בסיסיות כגון לגזור במספריים או לצבוע בתוך הקווים.. ניסיתי להדריך ולהנחות אותם כיצד עליהם לבצע זאת אך חלקם לא שיתפו פעולה ואמרו שהם לא יודעים וזהו, אפילו לא רצו ללמוד או לנסות.
החלק הקשה ביותר בשהותי שם היה כשחילקנו לילדים סנדוויצ'ים, ילדה אחת אמרה שהיא רעבה וביקשה כריך, איך שהיא קיבלה אחד היא חיבקה אותו חזק ורצה לתיק שלה להכניס אותו לתוכו. כשאלתי אותה מדוע אינה אוכלת היא ענתה שאמא שלה בהריון ושהיא לוקחת לה את הכריך כדי שיהיה גם לה מה לאכול.
נותרתי חסרת מילים, לא ידעתי איך להגיב, דמעות ניגרו בעיניי וניסיתי להסתירם כדי שלא תראה.
בלתי ניתן לתפוס שילדה בת 8 צריכה לדאוג לאמא שלה, במקום שזה יהיה הפוך. הילדה גודלת למציאות לא פשוטה בה האין גובר על היש, מציאות שרובנו כלל לא חשבנו שקיימת (או שמע הדחקנו?), מי מאיתנו כשהיה ילד חשב להודות להוריו על כך שיש אוכל זמין במקרר ובכלל על מותרות כמו חוגים וכיוצא בזה?
כל פעולה גם אם היא קטנה למען הזולת יכולה להועיל ולתרום, אני קוראת לכל מי שיש באפשרותו לעשות למען האחר, גם אם זה מעט בעיניו - זה המון למען האחר.

יום שישי, 17 בפברואר 2012

הדברים הקטנים והחשובים בחיים

השבוע נתפס לי הגב. נתפס ברמה שהיה לי קשה לבצע פעולות בסיסיות שביום יום איני מייחסת להם כלל חשיבות כמו לחפוף לעצמי את השיער או לגרוב גרביים.
לא ייאמן כמה סבלתי וכאב לי מכל רגע. רק ברגעי סבל אלו הבנתי שרק כשאנו חולים אנו מעריכים את כך שאנו בריאים. וחבל. מי מייחס חשיבות ביום יום לשרירי הגב? לכך שניתן להזיז את הראש מצד לצד? אלו בדרך כלל פעולות לגיטימיות שנראות לנו שוליות.
לא רק כשאנו חולים אנו מעריכים את כך שאנו בריאים. יש לנו נטייה להעריך דברים רק כשהם נעלמים מחיינו, כמו קשר בין בני זוג שנגמר ורק אחר כך אנו יושבים ומנתחים וחופרים איך דווקא היה לנו טוב יחדיו. וגם כאשר אדם אהוב הולך מעולמנו, רק אז אנו נזכרים לומר כמה היה לו חלק משמעותי בחיינו וחבל שלא אמרנו לו כמה שאנו אוהבים אותו בטרם הלך.
מסקנתי מימי הסבל שעברו עליי זה שצריך לייחס חשיבות גם לדברים הקטנים בחיינו, להתבונן בהם ולהוקיר להם תודה שהם חלק מחיינו, לומר למשפחתנו היקרה ולאנשים הסובבים אותנו שאנו אוהבים אותם ושהם יקרים לליבנו כי לצערנו אין לדעת מתי יגיע יום ונצטער שלא הספקנו להיפרד כמו שצריך..

יום שבת, 7 בינואר 2012

לחיות את הרגע

החיים מזמנים לחיינו הפתעות רבות, יום רודף יום ואילו אנו לא יכולים לדעת מה טומן בחובו העתיד. יתרה מכך, מאורעות היום הבא או אפילו השעה הקרובה אינם ידועים לנו.
קרוב לוודאי שלכולנו יצא להכיר מקרוב את המשפט "אנחנו מתכננים תוכניות ואלוהים צוחק עלינו מלמעלה". כשארוע לא צפוי מתרחש, הוא משבש את סדר יומנו הקבוע והידוע מראש (לכאורה), זה מזעזע אותנו אך יחד עם זאת נותן לנו להבין כמה החיים דינמיים ולא צפויים. למרות ה"זעזוע" אנו חוזרים מהר מאוד למסלול הקבוע של לתכנן ולקבוע מראש דברים.
אצלי זה כנראה כרוך בכך שגדלתי בבית בו נאמר לי תמיד לחשוב על העתיד, מה ואיך יהיה ולהתכונן לעתיד לבוא, אבל זה הקטע, שאנחנו לא יכולים לדעת מה עתיד לבוא. יש בזה משהו מעודד אך יחד עם זאת גם מפחיד. מעודד מכיוון שיכולות לצוץ בחיינו הפתעות נעימות ומרגשות ומפחיד מכיוון ששום דבר לא ידוע, לא שנה לא שבוע - כדברי אריק לביא.
ארעיות הדברים מלמדים אותנו שצריך לחיות את הרגע, להנות מההווה, מהכאן והעכשיו ולא לחיות את העתיד.
לדאבוני, דיבורים ומעשים לחוד. היישום קשה לביצוע, בראייה שלי יש לצפות ולהיערך למה שעתיד לבוא ולא פחות חשוב ואף הכרחי - גם להנות מהדרך ולא לחכות רק לתוצאה הסופית. לשנות הרגלים זו עבודה קשה, את זה כולנו יודעים, אך למזלי ולשמחתנו מוח האדם כה מורכב וגמיש שהוא מוכן לשינויים ולדינמיקה של החיים. מפתיעים ככל שיהיו, אנו כאן לקבל אותם!