צביקה פיק, המאסטרו. פרידה

הרומן שלי עם צביקה פיק, המאסטרו מתחיל בילדותי. כבר כשהייתי קטנה אימי שרה לי את "הסבון בכה מאוד" בזמן המקלחת מה שאני שרה היום במקלחת לבנותיי. המשיך בחטיבה כשיצא השיר "דיווה", ישר הימרתי שיזכה במקום הראשון באירווזיון מה שחברותיי לכיתה טענו שלא יקרה. זוכרת עד היום איך שמחתי כשזה קרה, צביקה לא מאכזב ותמיד מוציא להיטים. "לגור איתו" ו"אהבה בסוף הקיץ" אלו השירים הכי יפים שלו שאני הכי אוהבת ושומעת עד היום ללא הפסקה. אי אפשר להפסיק לזוז כש"הרקדן האוטומטי" מתנגן ברדיו. וואו שיגעון. כשהייתי בצבא, לפני עידן הריאלטי, צביקה חיפש לו שתי זמרות ליווי והלכתי לאודישנים, אני זוכרת שלקחתי חצי יום חופש מהצבא ונסעתי בשני אוטובוסים ורכבת להגיע לביתו ברמת השרון. בתמימותי לא ידעתי שצריך לקבל אישור של דובר צה"ל כדי להצטלם לטלוויזיה. הגעתי לאודישן עם מדים כולי נרגשת מהמעמד שאני הולכת לפגוש פנים מול פנים את האיש והאגדה. היה צריך להביא לאודישנים תמונה, הבאתי תמונה עם שמלת ערב שלבשתי בחתונה של אחותי, הגשתי לצביקה את התמונה והוא אמר "וואו מדהים!" ואני בשיא ההתרגשות לא שמעתי טוב אמרתי לו - "כן, מדים..." - "ממש מדהים!" הוא ענה ועניתי חזרה - "כן, אתה יודע, צבא... מדים..." והוא ענה "לא לא, השמלה שלך, פה בתמונה, את מדהימה!" וכולי נמסתי מהתרגשות... בשנת 2011 יצאתי לאירוע בתל אביב וראיתי אותו מרחוק, איש גבוה ומרשים, צביקה בכבודו ובעצמו. נרגשת ורועדת התקרבתי ושאלתי אם אפשר להצטלם איתו. התוצאה לפניכם: