הכל בראש

השבוע חגגנו מסיבת הפתעה לאבא היקר שלי לכבוד יום הולדתו ה-70. היה מדהים! ואבא שלי כל כך שמח והתרגש וביקש שנחגוג לו גם עוד עשור ב"ה ביום הולדתו ה-80.

גיל 70 זה גיל מכובד בהחלט, כשהייתי קטנה חשבתי שגיל 60 זה ממש זקן ו70 בכלל זה עוד שנייה בקבר.

גדלתי, אני בעצמי עוד שנייה בת 30 ועם השנים הבנתי שהזמנים השתנו. אבא שלי בן 70 אמנם אך לגמרי מתפקד (טפו, טפו), יוצא, עובד, מבלה ומטייל בעולם הרבה יותר מרובנו כך שהגיל כלל לא מהווה הגבלה כלשהי. הכל בראש שלנו, אני מכירה בני 35 שלא אוהבים לצאת מהבית ושלא לדבר על לבלות... לטענתם הם "התבגרו" כך שהגיל עצמו כלל לא מהווה אינדיקציה אם אתה צעיר או לא. רק אנחנו מחליטים איך החיים שלנו ייראו. אם נחליט שרע לנו, נסתגר בבית ונרחם על עצמנו, שום דבר לא יעזור. אך אם נחליט שאנחנו רוצים לקחת אחריות על החיים שלנו - צריך לקום ולא לשקוע בדברים הלא נעימים שלעתים נקרים בדרכנו - אלא להסתכל על שאר הדברים הטובים שבחיינו, על כך שאנחנו בריאים, עובדים, יש לנו משפחה, אהבה או כל דבר חיובי אחר.

הכל תלוי בגישה שלנו. 

אני יודעת שזה נשמע הכי קואצ'רי בעולם אך בכל זאת: 

תנו חיוך הכל לטובה!

בואו נדבר על אריק. איינשטיין.

"שבת בבוקר יום יפה, אמא שותה המון קפה, אבא קוראה המון עיתון". כמעט כל ילד שגדל בארץ ישראל גדל על שיריו של אריק איינשטיין, מאז ומתמיד לא היה ניתן להדליק רדיו ולא לשמוע את שיריו. אריק איינשטיין, האיש האופטימי ששר מילים כה יפות ותמיד הזכיר לי את ארץ ישראל היפה והטובה הלך לעולמו השבוע. כה עצוב.
אריק, בכל תחנות חיי ליווית אותי בשלל שיריך - "אדון שוקו הולך לבקר חבר שלו בילדות", "כשאת בוכה את לא יפה" - חזרה אמא ואמרה לי כשהייתי קטנה ובוכייה."לאוטובוס נכנסת גברת עם סלים - תראו איך היא תופסת את כל הספסלים" - שיר גאוני ומצחיק. "שלום חבר" כשרבין נרצח. בסיום התיכון שרתי על הבמה את "עוף גוזל" ואז עוד לא ממש עוד הבנתי את המשמעות העמוקה של השיר כשדמעה ניקווה בעין אבי באותו הרגע. "אני ואתה נשנה את העולם" - תמיד חשבתי שגם לי כאדם הקטן מן הישוב יש השפעה לשנות אפילו במקצת את עולמנו למקום טוב יותר - גם אם אמרו את זה קודם לפניי. "כמה טוב שבאת הביתה" ליווה אותי כשאחי הגדול חזר הביתה בשלום מהצבא. "עטור מצחך זהב שחור" - השיר האלמותי הטוב ביותר בכל הזמנים ליווה אותי תמיד.

אריק, האוצר התרבותי שהשארת אחריך ימשיך ללוות אותנו הלאה גם בעתיד ואין לי ספק שגם את ילדיי אגדל עם שיריך.

יומלדת 29, רומא ואני

השבוע חגגתי 29 סתווים (אביבים נשמע טוב יותר אך נולדתי בסתיו...)
השנה האחרונה של שנות ה-20 שלי, זה אומר שאוטוטו יופיע מעבר לפינה המשבר הגדול של גיל 30...
בגדול, אני אדם מאוד חברותי, אך הודות לפייסבוק - בכל שנה אני נפעמת מחדש מכמות האהבה שאני מקבלת מכל החברים המדהימים שלי וכל כך כייף לי לשמוע מה אנשים חושבים עליי.
השנה חגיגות יום ההולדת החלו בגדול, החבר המקסים שלי עשה לי הפתעה ולקח אותי לרומא!
ב"הכנות" לטיול נדמה היה כאילו כמעט כולם היו שם כבר והמליצו ושיבחו רבות את רומא.
ואכן, רומא מדהימה ורומנטית עם המון מסעדות טובות, אתרים מרתקים כדוגמת הוותיקן והקוליסאום ורחובות ציוריים שכאילו נלקחו מתוך גלויה.
ובכלל, אווירה חו"לית כזו, כייפית.
אז מה? צריך לחכות עוד שנה שלמה עד הטיול הבא?!

אחרי החגים

כבר מספר שבועות אנו חוזרים על המנטרה של "אחרי החגים". אחרי החגים נדבר, אחרי החגים נתחיל לאכול בריא, אחרי החגים נתחיל להתאמן, אחרי החגים נמצא עבודה, אחרי החגים נמצא אהבה ועוד הגיגים כאלו ואחרים.

אז זהו שהחגים נגמרו בדיוק שלשום ואחרי החגים מתחיל כבר.... היום!

היום צריכים להתחיל לממש את כל ההבטחות שאמרנו שנקיים אחרי החגים. לעמוד בכל ההבטחות שפיזרנו לכל עבר מבלי שהתכוונו בכלל לעמוד מאחוריהן, ובכללי להשתדל לא לאכזב את הסובבים שלנו ואת עצמינו כי זה מה שהכי חשוב לא?

העצה שלי בכדי לא ליפול לשביזות יום א' שמחכה לכולנו ממש מחר מעבר לפינה זה למלא את השבוע ובכלל את החודש בכל מיני אנקדוטות של כייף כמו מסעדה טובה, טיול שנקבע מבעוד מועד, חתונה של חבר טוב ולמרחיקי לכת - חו"ל (שזה תמיד בא בטוב לא?!).

אז מה הם אחרי החגים שלכם? 

התמכרות

מזהירה מראש, מי שלא מכיר את המשחק קנדי קראש שלא יקרא את הפוסט הבא. הרי במילא לא תבינו במה מדובר. עד שתנסו ותתמכרו גם.
זר לא יבין זאת, לראשונה בחיי התמכרתי, פשוט לא יכולה בלי. מזדהה עם המכורים לסמים שרק רוצים עוד ועוד. רק מחכה לפעם הבאה שאוכל שוב לשחק. הקנדי קראש השתלט לי על החיים. בכל זמן פנוי (ולא רק) אני מנסה לעבור עוד שלב ועוד אחד. זה מלווה אותי לכל מקום, בנסיעה באוטובוס, בשרותים ואפילו כתחליף לספר לפני השינה. פשוט לא יכולה בלי.
אפילו חיי הזוגיות שלנו השתנו מאז שהקנדי קראש נכנס לחיינו. בשבוע האחרון מצאתי את עצמי ואת בן זוגי יושבים על הספה, כל אחד ספון בסלולרי שלו ורק משחקים עוד ועוד..
מעולם לא נפלתי שבי אחר משחק כזה או אחר באייפון. שמעתי חברים שמספרים שהתמכרו והחלטתי לא לנסות, אך כשהבנתי שלא יעבור יום אחד מבלי שאקבל לפחות שתי הצעות למשחק בפייסבוק החלטתי לנסות. והתמכרתי. קראתי היכנשהו שמפתחי המשחק תיכננו את המשחק כך שנתמכר אליו בעזרת הצבעים העזים והמרצדים שרק גורמים לך לשחק עוד ועוד, 45 מיליון מכורים ברחבי העולם ו600 מיליון הפעלות המשחק מידי יום מוכיח את זה שמעט הצליח להם לא?
בהצלחה למכורים! ליבי איתכם!

צעיר בן 53 ואני

השבוע כבכל בוקר עליתי על האוטובוס בדרכי לעבודה. למרות שהאוטובוס היה כמעט ריק, התיישב לצידי בחור צעיר. בן 53 ליתר דיוק. ושאל אם אוכל לומר לו היכן לרדת, ענית שכן ואז התחיל לספר לי שהגיע מירושלים ואם אני אוהבת ומכירה את ירושלים, סיפר שהתגרש ומכיוון שבירושלים אין חיי לילה אז הוא מגיע כשלוש פעמים בשבוע לבלות בתל אביב ואין על חיי הלילה של תל אביב. מרתק. ואז שאל בת כמה אני, הופתע לגלות שאיני בת 20 (תודה!), חפר עוד קצת על עצמו ועל התפקיד הבכיר שיש לו (ממש משכנע, הייתי מאוד קרובה לצלצל לבן זוגי ולבשר לו על פרידה) ואז גם זרק כך כדרך אגב ששבוע הבא הוא מגיע לתל אביב ושוכר סוויטה במלון שווה לכל השבוע. עד לרגע זה לא הבנתי שעלם החמודות מזמין אותי לבלות עימו את שבוע התענוגות הזה....

הוא אמנם לא פנה לבחורה הנכונה אך מה שעצוב בעיניי זה שאם הוא יירה לכל הכיוונים הוא עוד יצליח ללכוד בחכתו בחורה שתסכים לזה. 

אין בנות שנהנות מאונס!

גם אני כמו כל מדינת ישראל, הזדעזעתי הבוקר לפתוח את העיניים ולגלות שהשופט הבכיר ניסים ישעיה אמר ש"יש בנות שנהנות מאונס".
חשבתי שלא קראתי טוב או שלא הבנתי עד הסוף - ואז קראתי שוב. לצערי הבנתי טוב מהפעם הראשונה. השופט המסכן אמר שיש בנות שנהנות מאונס.... אז זהו אדוני השופט - ממש לא!
בתור אחת שחוותה בחייה הטרדות מיניות כאלה ואחרות (לצערי כל בחורה שנייה חוותה / תחווה זאת בחייה) אני רוצה לגלות לך אדוני השופט שלהיפך. אונס זה דבר מזעזע. בחורה שחוותה אונס תתקשה עד מאוד לחזור לשגרת חייה לאחר חוויה כה טראומטית אם בכלל תצליח לצאת מהטראומה.
לצערינו, היום קשה ללכת ברחוב בחצאית מיני או בלבוש כזה או אחר מבלי לקבל שלל הערות מעוברי אורח. וכן, צריך לחשוב פעמיים אם זה לא קצר מידיי או חשוף מידיי או בכלל מה יחשבו עלייך אם לבשת מחשוף. וזה ממש לא צריך להיות ככה. בגלל אנשים כמוך המדינה שלנו נראית כמו שהיא נראית.
תתבייש לך אדוני השופט. 

מדינה יקרה שלי

מזל טוב, גדלת בעוד שנה! מה אאחל למדינה שלי? זה לא כמו ברכה ליום הולדת או לחברה שמתחתנת אלא זו ברכה אמורפית, המדינה לא ממש יכולה לקרוא את מה שאני מייחלת לה אלא רק קמצוץ מנבחריה.
המדינה שלנו כבר בת 65, נראית לא רע לגילה.
קטנה קטנה אך ממזרה לא קטנה. לא סתם כולם רוצים אותה. יש אנשים רעים שמנסים לחבל בה ללא הרף ולגרום לה להיראות פחות אטרקטיבית ופחות שלווה אך נסיונותיהם עולים חרס.
ישראלה יקרה, אני מאחלת לך שתמשיכי לקבל ולחבק באהבה את כל תושביך, שאוכלוסייתך תמשיך לגדול, שלא יהיה עוד קטל בדרכים - המוות הכי מיותר שיש, שלא תהיה שנאת חינם, שלא יהיו רציחות במשפחה, שילדים קטנים לא ישארו יתומים, שאם לא תצטרך לקבור את בנה, שבצבא ישחקו רק סוליטר במחשב במקום לצאת לקרב.
אתמצת את איחוליי למילה אחת: שקט. זה כל מה שאני מאחלת לך.
וכמובן שתזכי לשנים רבות נוספות, הרבה מעבר ל-120.
אוהבת אותך וציונית גאה!

שלך,
מיטל

אירוע משפחתי

השבוע היה אירוע של חברים של הוריי. כבר שנים שאיני מצטרפת להוריי באירועים אך הפעם הם ממש התחננו שאבוא איתם. הם רצו "להשוויץ בבת הקטנה שלהם" פרט שולי שהבת הקטנה שלהם כבר לא ממש קטנה...
נעניתי לבקשותיהם והלכתי איתם. תחילה הרגשתי ממש לא קשורה, עם מחשבות של "מה אני עושה פה" ושאני גדולה מידיי מכדי להצטרף אליהם - עד שנקלעתי לשיחה עם בן דודתי שלא ראיתי זמן רב שאמר לי שהיה כה שמח לאפשרות לשבת עם אביו שנפטר פעם נוספת ושאני צריכה להסתכל על זה כנטו זמן איכות עם הוריי. וכך היה, באותו הרגע חשבתי לעומקם של דברים והתחלתי להנות מהערב, קמתי לרקוד טנגו עם אבי ואף הזמנתי אותו לדייט איתי בשבוע הבא והוא כל כך שמח, נישק אותי ואף שאל במה זכה... האמת? אני זכיתי בכך שיש לי הורים ושאני יכולה לעשות אותם מאושרים! ואתם? טיפ קטן, אם זכיתם והוריכם חלק מחייכם, נצלו את הזמן איתם ככל האפשר כי הרגעים הללו הם אלו שייצרבו אצלכם בזיכרון בעתיד.  לצערינו, הורינו לא יחיו איתנו לנצח.

שינויים

אורן השותף שלי בשנתיים וחצי האחרונות הודיע השבוע במפתיע שהוא עוזב את הדירה. החליט שהוא רוצה לעבור לגור לבד. זה הזוי ומצחיק איך בפעם הראשונה שנכנסתי לבית היינו שני זרים מוחלטים, הוא "ראיין" אותי, ברר ובחר בי מכל הבנות שהיו פה לפניי להיות לו כשותפה. ואילו היום, שנתיים וחצי לאחר מכן אנחנו החברים הכי טובים. משני זרים מוחלטים שהגיעו משני עולמות שונים כיום אנחנו לגמרי מסתדרים, מתחשבים וחולקים אחד עם השני את מחשבותינו הכמוסים ביותר...
המחשבה על מי יעבור לגור פה כעת, עם מי אחלוק את ביתי מבצרי, את הפרצוף של מי אראה בוקר וליל יום יום (עד שאחליט שגם אני רוצה לעזוב את הדירה) מעוררת בי אי אילו תהיות של מה יהיה ואיך יהיה ואם נסתדר ומה יקרה אם לא... שינויים זה אף פעם לא דבר קל - אך גם עם זה נתמודד.
עם קצת עבודה וסובלנות מכל שינוי ניתן לצמוח, גם אם הוא נראה תחילה שלילי ולא קשור לחיים.