סבתוש שלי ג׳אבאהר (יהלום בפרסית) איננה כבר שלוש שנים. שלוש שנים לא שמעתי את המשפט שגדלתי עליו ״יאללה תתחתני כבר״ במבטא פרסי כבד גם אם הייתי בת 12 וגם אם באותו הזמן לא היה לי חבר.
כבר שלוש שנים איני מורידה את תליון הזהב שהביאה לי כשנה לפני שנפטרה כתודה על כך שאני נכדה טובה ועוזרת.
כבר שלוש שנים איני מורידה את תליון הזהב שהביאה לי כשנה לפני שנפטרה כתודה על כך שאני נכדה טובה ועוזרת.
מאז ומתמיד גדלתי על הסיפור צובט הלב שאמה של סבתא נפטרה בלידתה משום שלא היה כסף לאמבולנס או להזמין הביתה רופא וכך סבתי גדלה עם אם חורגת ומתעללת מבלי שידעה על כך שזו אינה אימה הביולוגית, ממש כמו הסיפור של ליכלוכית עליו גדלנו.
כל חיי היה לי הצורך לשבת ולהקליט אותה מספרת את תולדות חייה ולדאבוני לא הספקתי. לשמחתי, לאחרונה בעקבות קורס כתיבה הוצת בי הלהט לרשום ספר אודותיה (ימים יגידו אם ייצא מזה סיפור קצר או ספר) והתחלתי לכתוב אותו.
סיפרתי לסבא על הספר שאני כותבת והוא התרגש, שאלתי שאלות על סבתא ועל העבר באירן ולא ממש הבנתי את שסיפר, סבא כבר לא מדבר ברור כמו פעם, בכל זאת בן 90 כמעט, אימי ניסתה לחבר בדלי מילים למשפטים שהגה וזה ייתן לי עוד מספר נקודות מקוריות לספר שלי.
סיפרתי לסבא על הספר שאני כותבת והוא התרגש, שאלתי שאלות על סבתא ועל העבר באירן ולא ממש הבנתי את שסיפר, סבא כבר לא מדבר ברור כמו פעם, בכל זאת בן 90 כמעט, אימי ניסתה לחבר בדלי מילים למשפטים שהגה וזה ייתן לי עוד מספר נקודות מקוריות לספר שלי.
אוהבת אותך סבתא ומצטערת על שלא הספקתי לבלות איתך קצת יותר.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה